אני לא יודעת מאיפה להתחיל יש לי כל-כך הרבה דברים להגיד לך.
גיל אני עוזבת, אני עוד לא יודעת לאן, אני פשוט אסע. אני צריכה
חופש מהכול ומכולם. אני לא יכולה להישאר למרות אהבתי הגדולה
לכולם.
אני לא יכולה להישאר פה כול עוד אתה פה. אני לא יכולה להיות
לידך כי אני לא יכולה להיות איתך.
אני לא יכולה לשמוע את הקול שלך כי אני לא אשמע אומר שאתה אוהב
אותי.
הצחוק שלך יכאיב לי כי הוא לא נגרם בגללי.
אני לא אוכל להביט לך בעיניים כי הם לא יביעו את האהבה שלך
כלפי כמו פעם.
אני פשוט לא יכולה להישאר.
פגעת בי, ופגעת חזק. אני אוהבת אותך כל-כך. וכואב לי שאין
סיכוי שנחזור.
כואב לי שלא תחבק אותי יותר או תלחש לי באוזן, כואב לי שאני לא
אזכה להתעורר לצידך ולראות אותך ישן, כואב לי ששיקרת לי כל-כך
הרבה פעמים ואמרת לי שאתה אוהב אותי. כל-כך כואב לי, אני
מרגישה את הלב שלי שבור לחתיכות בתוך הבטן שלי. כל-כך רציתי
למות, אך לא רציתי להעציב את כולם, אז במקום חתכתי את עצמי כדי
שהנשמה תצא יחד עם הדם. עכשיו אני כלום, הקיום שלי הוא ההכרה
של האנשים בקיום שלי. אני כלום.
אתה זוכר אז כשרצית לדבר איתי ואני רק בכיתי, ואז חיבקת אותי
הרגשתי את עצמי נשרפת מהמגע שלך, הרגשתי שהמבט שלך משאיר בי
חורים, ואז שאלת אותי אם להשאיר אותי לבד ואני אמרתי שכבר עשית
את זה, אני באמת מרגישה לבד. ויום למחרת כשניסינו לדבר היית
כל-כך מרוחק, נראית כאילו אתה מנסה להראות שבור. ואני בכיתי
ואתה אפילו לא תמכת בי. ישבת על קצה הספסל ואפילו לא הסתכלת
עליי. ואז הלכתי ושוב נשארתי לבד בוכה.
שמת לב מה אני לובשת? אלה אותם בגדים שלבשתי אצל טלי
כשהצטלמנו. איך הייתי רוצה להיות בתוך אותה התמונה עכשיו,
מחובקים ומאושרים. תמונות לא משתנות לעולם גם אם אנחנו
משתנים.
גיל אהובי, יקירי, נשמתי, תגיד לי לא ללכת, תגיד לי להישאר,
תגיד לי שאתה אוהב אותי. תן לי שביב תקווה, תגיד לי מה לעשות
כדי להחזיר אותך אליי אני אעשה הכול, אני אשפיל את עצמי, אמות
בשבילך... הכול.
דבר אליי, תסתכל עליי, חבק אותי, משהו... תקווה קטנטנה.
גיל חבק אותי...
אני נשברת.