ראיתם פעם מאפרה מלאה בבדלי סיגריות, אבל ממש מלאה עד הסוף שלא
רואים כלום חוץ מאפר ופילטרים חרוכים?
אני ראיתי, אני רואה אותה כל יום, על השולחן בחדר שלי.
כל בדל סיגריה מזכיר לי משהו אחר, רגע אחר, רגש אחר, בנאדם
אחר, שיר אחר. לכל בדל יש סיפור לספר, כל אחד הוא מצבה לאירוע
או רגע בחיים.
האפר הוא ערבוב של כל הרגעים האלה יחד, הדבר שמראה כי הרגעים
האלה חלפו, נשרפו בלהבות הזמן והפכו למשקע אחיד של שחור ולבן
שמתוכו מבצבצים להם בדלי הזיכרון.
בדלים שיזכירו לי שהאפר הזה הוא הרבה סיגריות שהתאחדו או הרבה
רגעים שהתמזגו.
בטח יש מעל 40 סיגריות במאפרה עכשיו או בחשבון פשוט: 2
חפיסות.
ורק אתמול ניקיתי את המאפרה הזאת, שטפתי אותה במי השכחה בתקווה
שיכלו את הזיכרונות ויתנו לי מאפרה נקייה, דף חדש.
אבל המאפרה שוב מלאה, וכך במשך למעלה מ-5 שנים כל יום אני מנקה
אותה והיא מתמלאת עד סוף היום.
ואני שואל את עצמי האם היא תהיה ריקה אי פעם מבלי שאמות?!
והתשובה היא כן, כאשר אפסיק להרגיש ולחוות.
אני לא מעשן מתוך סבל אלא מתוך לחץ, אני לא מדליק סיגריה מתוך
מועקה אלא מתוך התרגשות. הדמעות שלי הם העשן והBLISS- שלי הוא
גם כן עשן.
אימא שלי רואה במאפרה הזאת הרגל מגונה שאני צריך למגר מעלי,
אבל אני רואה אותה בתור סימן שאני חיי ונושם כל רגע מהחיים בין
אם הוא יזיק לי או יטיב עימי.