ראיתי את הדלת מרחוק.
היא כאילו קרצה לי, הזמינה אותי להתקרב. ואני מתקרב, נמשך
אליה,וככל שמתקרב אני שומע רחש שהולך ומתעצם, ואני הולך
ומתקרב, ואז כשאניממש כפסע לפני הדלת, היא כאילו נפתחת מעצמה
לפני ואיתי נכנס אור, ואז אני כבר בפנים והיא נטרקת מאחורי
וחושך.

ושם המוני אנשים. מסתודדים, מדברים, שותים.
ובפנים לח וריח ממש מתוק ומוכר, ואני פוסע לאיטי ביניהם ונראה
לי כאילו שהם מכירים אחד את השני.
והנה גם אני כבר מזהה מישהו, ומדבר ומסתודד איתו. ומדי פעם
נפתחת הדלת, אותה דלת שממנה נכנסתי, ועימה חודר פנימה אור
שמאיר לרגע את החלל כולו לפי כיוון פתיחת הדלת, כמו איזו אלומת
אור של מגדלור הנעה משמאל ימינה ואז חוזרת שוב שמאלה ונעלמת,
ונשמעת טריקה עדינה של דלת ושוב חושך.

ואני ממשיך לנוע בפנים, נתקל באנשים, ומדי פעם בזמן שנפתחת
הדלת, אני יכול לזהות אנשים מוכרים, ואז שוב אפלולית וכל הזמן
לח וריח מתוק, ואני חושב לרגע שכולם פה שאיתי זכרים. נמוכים
וגבוהים, צרים ועבים, שעירים וחלקים, שחורים ולבנים, וכולם
זכרים. צעירים ומבוגרים.
ויכול לשמוע אותם משוחחים על איזו בחורה. תמיד על אותה הבחורה.
ולפי התיאורים שלהם אני יכול ממש להכיר את אותה הבחורה.
היי זאת דנה, דנה שלי.
ועוד אלומת אור, ועוד זכר שמאיר את החלל והריח והמתוק, המתוק
הזה, כן המתוק הזה. ואני יכול לזהות אותו עכשיו - היי, זה הריח
של דנה. של דנה שלי.
זה הריח של הבפנים שלה, הבפנים הכי מתוק בעולם.


וזה ממשיך להפתיע אותי בכל פעם מחדש, כי בכל פעם שנכנס עוד זכר
פנימה - לא נעשה צפוף יותר, אלא אפילו מרווח יותר, וכולנו
ממשיכים לנוע עוד פנימה ועוד פנימה, כמו נשאבים כדי לפנות מקום
לזכר הבא, כדי שיכנס פנימה ויצטרף לתוך החלל הכי לח ומתוק
בעולם, כדי שיצטרף לחלל הפנימי של דנה, של דנה שלי, של דנה
שלנו.

ואנחנו נשאבים ונשאבים, ומגיעים לחללים פנימיים יותר, חללים
שעדיין לא נודעו וכבר האור של הדלת לא מגיע, והריח כבר פחות
מתקתק ופחות ריח , ועדיין דנה - והיא שלנו, של כולנו, ואנחנו
אוהבים כל נים אצלה בפנים. כי למרות שהיא עדיין נותנת לכולם,
היא כל-כך גדולה ומתוקה שיש ממנה בשביל כל אחד מאיתנו.
וגם בשבילכם, אז יאללא בואו.

בואו כבר יא - אללא.





אני מרים את חלק הגוף העליון שלי מהמיטה,
(לא: ידידות נפלאה )