תמיד חשבתי על כל הדברים שאעשה לפני סוף העולם, אבל כשהוא הגיע
- נשארה רק אדישות וקלילות מוזרה באוויר. כבר בקושי רואים
התקפי היסטריה ברחוב. שוטטות בעיקר.
אני משוטטת הרבה, כבר כמעט ובכלל לא ישנה, כאילו כבר אין צורך
בכך. שומעת מוזיקה, שרה לעצמי ברחוב. כבר אין את הרגשת הבושה,
אולי כי כבר אף אחד לא טורח להקשיב.
אני לא חושבת הרבה על מתי ואיך זה יקרה, אולי כי המוח לא מסוגל
לעכל, אולי כי זה לא יביא לשינוי במצב ובמציאות הקרובה אלינו.
השקט הזה מעיק. פתאום חסרה לי ההמולה של פעם, שלא היטבתי
להעריך.
ניסיתי ללכת למרכז הכתום בו הם ישובים, התועים. מדברים
ומתפללים לאלוהים שלא זכיתי להכיר. הרגשה אחרונה של ביחד.
קהילה. זה היה  מנותק מידי בשבילי, לא מצאתי קשר ביני לבינם -
עד כמה שחיפשו אותו.
הולכת אליך פעם נוספת, אולי פעם אחרונה. כמה מוזר לחשוב על
האושר שעובר בי כשאני חושבת על כל צעד וצעד בנפרד, ולאן הם
לוקחים אותי.
יש רגעים שאני חושבת שזה שהסוף קרב הוא מה שיקר. הרי חיפשנו
אותו מאז ומתמיד, לדעת מה הוא ומתי - ועכשיו אנחנו יודעים.
הרגעים האלה של "לפני ולאחרונה" חזקים ומלאי משמעות יותר מכל
רגע אחר שהיה לנו בעבר. כל דבר שעשינו - טוב שהוא נגמר.
אנושיות. הקיום כאילו איבד את הוויתו ונשארנו רק אנחנו - במה
שיש, ברגע. הרי לא היה זה מה שחיפשנו?
עוד אדם מתמוטט ברחוב. ברגעים אלה כבר אף אחד לא זוכר מדוע
ירצה לעזור לו. הסוף ייקח אותו בקרוב, כמו את כולנו. אז נפל.
קרוב לאדמה - רחוק מהשמיים.
אז אני ואתה בינתיים. קלישאות מדומות נשארות עד הסוף - כנראה.
מחייכת לעצמי.
אי אפשר כבר להישאר באותם חדרים חנוקים. לא שהחמצן קיבל פתאום
ערך, אלא שלחנק כבר אין. אז הנה אתה יושב שם על מדרגות הכניסה.
שקוע בצלילים שלך.
קם וזורם עם הליכתי - כאילו מעולם לא היינו נפרדים. הידיים רק
כמעט נוגעות, אולי כי כבר לא סומכים על החושים כי דוברים אמת.
אולי הנוכחות עוד חזקה גם מבלי שנאשר את הרגשתנו.
שוטטות ממלאה את החללים שחשבנו שהיו ריקים וזקוקים למשא. הקול
העדין של הרגליים היחפות על האספלט. מעולם לא הרגשתי טבעית
יותר. מקשיבה לצלילי הזמזום שלך, נותנת להם להתערבב עם שלי.
האדמה רועדת, כנראה שהגיע הזמן. פונה להביט מבט אחרון בעיניו.
קצות האצבעות נוגעות.

--שקט--