נמאס לה כבר מהכל. ההתעלמות שלו, חוסר המגע שלו, היחס הקר שלו
כלפיה, נמאס לה לרדוף אחריו, נמאס לה מהרכילות, פשוט נמאס. אז
היא החליטה להחזיר לו יחס מגעיל וכשהיא רוצה היא יכולה להיות
הכי מגעילה שאפשר, למרות שבדרך כלל היא הבן אדם הכי נחמד
שתכירו, למרות שהיא לא תמימה, קשה לה לפגוע באנשים, מצד שני
קשה לה עם היחס שלו, והיא רוצה להחזיר לו, לשחק איתו, אולי זה
יגרום לו לתהות על היחס שלה והוא יבדוק את עצמו מבפנים ויגיע
למסקנה שהיא מחזירה לו בעצם על היחס שלו כלפיה, ושהוא דוחה
אותה מעליו למרות שרוצה בקרבתה, ואז הוא יבין שהוא רוצה אותה
בקרבתו, רוצה אותה בחזרה, וירדוף אחריה, והיא... היא תחזור
אליו, ותיתן את כולה כי היא אוהבת אותו.
אז היא החליטה להיות מגעילה אליו דווקא כשהוא נמצא בתקופה קשה,
הוא רב עם אימא שלו, והחברים שלו הבריזו לו, וכל מה שנשאר לו
זאת היא. והיא יושבת עם החברים שלה, כאילו לא הבחינה שהוא הגיע
למקום בכלל. ואז הוא קורא לה, מנסה לפתח שיחה, אך היא רק מפזרת
לו מלח על הפצעים, שואלת על אימא שלו, ולמה הוא לא עם החברים
שלו. הוא מנסה להתחמק, והיא נותנת לו, אך לא מתרככת. והוא מנסה
להוציא ממנה פרטים על הכאב שגרם לה, והיא גורמת לו להאמין שהיא
כבר התגברה.
היא מכאיבה לו, מסרבת להיכנע לו, כמו שנכנעה לכאב שלה. והיא
רואה שהוא מלא סימני שאלה כלפי ההתנהגות המפתיעה שלה, והיא
ממשיכה בשלה, ורואה שהיא מכאיבה לו, וכמה שהיא מכאיבה לו יותר,
כך היא נהיית יותר רעה, יותר כלבתית.
והוא מנסה להבין מה עובר לה בראש בנוגע לרגשות שלה, והיא לא
זורקת לו את האמת בפרצוף, היא נותנת לו רמזים, מהסוג שיכניסו
אותו לדילמה שתעסיק אותו בעניין האהבה שלה כלפיו.
והיא מרוצה מעצמה למשך כל החצי שעה של השיחה. ואז הם נפרדים,
והוא מנשק אותה לשלום כמו תמיד, והוא משתהה מחכה לחיבוק החם
שתמיד מעניקה לו והחיבוק לא מגיע אז הוא הולך מבויש, והיא
מחייכת, מספרת לחברות שלה שמופתעות מההתנהגות שלא אופיינית לה.
פתאום היא קולטת שהייתה רעה אליו, נזכרת בעצב שלו, מחייכת
לעצמה, ומורידה את החיוך, מנסה לשכנע את עצמה שמותר לה להיות
רעה הרי הוא היה רע אליה, מותר לה לשחק בו הוא הרי שיחק בה. כל
הטיעונים בראש שלה כל-כך נכונים, והם היו משכנעים את החברות
שלה לצדד בה, אבל היא לא משתכנעת בעצמה, ובגלל זה לא מנסה
לשכנע את החברות שלה.
היא מבינה שעכשיו רע לו, וזה עושה לה רע.
והיא לא מבינה למה אחרים יכולים והיא לא?
למה היא כזו טובה בסביבה כזו רעה?
למה היא תמיד נפגעת ולא פוגעת?
למה תמיד עושים לה רע והיא עושה רק טוב?
למה היא תמיד בוכה ולא גורמת לדמעות?
למה היא תמיד מכאיבה לעצמה ולא גורמת לאחרים כאב?
למה רק היא תמיד מדממת ולא גורמת לדם אחר לזרום?
היא לא מבינה כלום, היא סתם ילדה פגועה, שלקחו ממנה את  הנשמה
שלה, היא פצועה ומדממת, חסרת תקווה. ילדה קטנה עם חלומות
גדולים, תקוות מנופצות, שאלות בלי תשובות, עניינים לא גמורים.
היא רק ילדה קטנה שרוצה לדעת למה.