פרק ראשון
בדיוק כשהשעון במטבח הראה שהשעה שלוש בצהריים הפעמון בדלת
צילצל. 'שיט!' סננתי לעצמי בעוד שאני ניסיתי ללעוס את החתיכת
שניצל שכבר היתה בפה שלי. כשסיימתי ללעוס ולבלוע את השניצל
נגבתי במהירות את המסביב של הפה, והלכתי לדלת. הסתכלתי לשנייה
בעינית וגיליתי אישה שנראתה די זקנה בצד השני של הדלת, אישה
שלא ראיתי אף פעם לפני כן.
      "כן?" שאלתי מבעד לדלת מבלי לפתוח אותה.
    "אני מוכרת דברים, תפתח!" הזקנה מעבר לדלת צעקה.
  "מוכרת מה?"
"מה אתה חרש? מוכרת דברים, כבר אמרתי לך!"
  "איזה סוג של דברים?"
      "דברים, דברים. תפתח."
            "מצטער, אני לא מוכן שאישה מוזרה שאני לא מכיר
תבוא אליי לפתח הבית ותדרש ממני לפתוח את הדלת כי היא מוכרת
דברים. לכי, תחזרי הביתה, אני לא מתכון לפתוח לך את הדלת."
צעקתי אל מעבר לדלת, כדי שהיא תוכל לשמוע כל מילה והלכתי חזרה
למטבח, בשביל חצי השניצל שעדיין נשאר לי.

 בדיוק כשהשעון במטבח הראה שהשעה שלוש ועשרים דקות הפעמון
בדלת צילצל שוב. שוב סיננתי לעצמי 'שיט', ובלעתי את פרוסת
האבטיח שהיתה בפה שלי. קמתי מהכסא בהרגשה שאני בחיים לא אוכל
לסיים את הארוחה הזאת כמו שצריך, ומהרתי לכיוון הדלת. בדיקה
קצרה בעינית הראתה לי שזאת הייתה אותה זקנה שוב. הפעם פתחתי את
הדלת ישר, אבל לא עד הסוף. בעזרת הבריח פתחתי את הדלת רק קצת,
והפעם דברתי עם הזקנה פנים מול פנים וניסיתי לגרום לה שסוף סוף
תלך.
                          "תלכי. לכי הביתה או משהו."
               "אבל אני מוכרת דברים."
     "לא איכפת לי. אני מנסה לאכול כאן."
"אבל אני מוכרת קולהוורה"
     "לא איכפת לי."
             "אז אתה רוצה שאני אלך?"
                    "כן. הבנת. יאללה, תתחפפי מפה."
             "טוב, אז אני אלך. חוצפן."
והזקנה באמת הלכה לה, ואני חזרתי לי למטבח. לאבטיח.

 בדיוק כשהשעון של הוידאו בסלון הראה שהשעה שתיים וחמש דקות
(מה לעשות, הוא לא היה מכוון) הפעמון בדלת צילצל שוב.
'קיבינימט' סננתי לעצמי בעצבנות, ועזבתי את הפרק המוקלט שלי של
סאות'פארק לטובת הדלת. בדיקה בעינית גלתה שלא הייתה הפעם אישה
זקנה. אבל היה משהו מדהים לא פחות במקומה. פתחתי את הדלת
במהירות (היי רגע, הבריח לא היה סגור בפעם הקודמת? מוווווזר..
טוב נו, כנראה פתחתי אותו בלי לשים לב או משהו) והבטתי בתדהמה
לחדר המדרגות. על הקירות היו מודבקים עשרות פוסטרים וורודים
ומוזרים שעל כל אחד מהם היה כתוב 'מכירת קולהוורה בזול. מבצע
מבצע'. הקירות פשוט היו מלאים בפוסטרים כאלה, להוריד את כל
הפוסטרים יקח כמה שעות טובות. אז נכנסתי שוב הביתה במהירות,
נעלתי את הבריח וליתר בטחון גם נעלתי עם המפתח, והתקשרתי מהר
עם הטלפון שלי למשטרה.
                             "משטרה שלום, אפשר לעזור?"
                          ענתה לי הטלפנית בצד השני של
הטלפון.
         "כן. יש איזו אישה משוגעת שמנסה למכור משהו כאן
ומפריעה לי..."
      "ו...?"
  "ואני רוצה שמישהו יבוא ויסלק אותה. היא די מפחידה."
"אוקיי.. מה בדיוק היא מנסה למכור?"
  שאלה די תמוהה לדעתי, מה איכפת למזכירה מה היא מנסה למכור?
     "מה זה חשוב בכלל?"
           "זה חשוב. מה היא מנסה למכור?"
      "אמממ... משהו עם שם ארוך. לא זוכר."
  "קוראים לזה במקרה קולהוורה?"
"כן, כן, קולוורה, אז מה? שמישהו יסלק אותב כ-"
השיחה נתקה.
היי! שיחות עם המשטרה לא אמורות להתנתק!
התקשרתי שוב.
              "שוב אתה?"
          ולפני שהספקתי להגיב:
     "תקשיב טוב בחור, אנחנו לא יכולים לעזור לך בנושא. אל
תתקשר אלינו שוב כי לא נענה. להתראות."
והטלפון ניתק שוב. מה זה צריך להיות?! שאלתי את עצמי. ניסיתי
להתקשר שוב והם אכן לא ענו. מוזרים שם במשטרה. טוב נו, אולי
הכל איזו מתיחה או משהו כזה. ניסיתי לשכוח מכל העניין וחזרתי
לסלון. לקחתי את השלט של הוידאו מהשולחן, כיוונתי לעבר הוידאו
ולחצתי פלייי. אין תגובה. מוזר. ניסיתי שוב ושוב, אין תגובה.
פתחתי את התא של הבטריות, אולי הן התרוקנו או משהו.. ולא היו
שם בטריות.
'טוב.....' סננתי לעצמי 'זה מתחיל להיות מוזר מדי. אפילו
בשבילי'.

פרק שני
מוזר.
לפני שהלכתי להתקשר למשטרה היו בטריות בשלט. אני בטוח. הרי
עשיתי סטופ בוידאו עם השלט. ועכשיו לא היו בטריות. זה כמובן
אומר שיש מישהו אחר מלבדי בבית. אבל מי? קמתי מהספה בתחושה קלה
של פחד (מה אם זה איזה רוצח מפחיד? מטורף פסיכופט? פדופיל
מניאק?) וליתר בטחון הרמתי איתי כרית נוצות, כדי שאם מי
שלעזאזל נמצא איתי בבית יחליט להתנפל עליי תהיה לי לפחות כרית
להגן בעזרתה על עצמי. כמה שכרית יכולה לעזור במקרים כאלה.
הלכתי לי לאט לאט ובשקט בשקט ברחבי הבית, לכל חדר נכנסתי
בזהירות מירבית כדי ששום דבר לא יוכל להפתיע אותי. אבל חוץ
ממוגל, הכלב הוורדרד שלי (הוא לא באמת היה וורדרד, אבל התאורה
מהטלוויזיה בחדר שהוא ישב בו באותו רגע האירה את הפרווה הלבנה
שלו בוורוד) לא היה בבית אף אחד.
     "מוגל... אתה גנבת לי את הבטריות של השלט?"
  הכלב הסתכל עליי בעיניים גדולות ואמר:
"האאאווווו??"
טוב נו, תפסתי את עצמי והבנתי שאני מדבר לכלב. מה הכלב יכול
כבר לדעת. וויתרתי על העניין. הייתי לבד בבית, בטח בכלל לא היו
בטריות בשלט בהתחלה או משהו. מי יודע, הזיכרון שלי בטח מתעתע
בי, כהרגלו. חזרתי לסלון והפעם לא הייתה שם בכלל טלוויזיה.
נעלמה כלא הייתה.
טווווווווווווב. עכשיו כבר לא הייתה יכולה להיות טעות. מישהו
גנב לי את הטלויזיה. ועוד מתחת לאף ככה, בלי שאני אשים לב.
רצתי במהירות לטלפון ושוב חייגתי 100. יש גבול. אחרי מספר
צלצולים ענה לי קול מצחיק שאמר: "בזק שלום. דה היברו אנאוסמנט
וויל בי פולווד ביי אנ אינגליש וואן. בזק שלום. המספר שאליו
חייגת הוחלף והוא מעתה בן 7 ספרות. אנא החלף את הספרה הראשונה
ב-74 ונסה שוב. תודה."
מה?!?!?! הוחלף? וואט דה פאק איז גוינג און? ליתר בטחון ניסיתי
לחייג 7401, אבל זה לא עבד. נתקתי את הטלפון והחלטתי שדאת'ס
איט. שאני לא יכול יותר. רצתי לחדר שינה שלי, לקחתי את הרצועה
של מוגל (הכלב) ואת המפתחות של האוטו שלי, רצתי לחדר שמוגל ישן
בו, לקחתי את מוגל, ורצתי לכיוון דלת הכניסה. המפתחות אמורים
היו להיות בה, כי הרי נעלתי איתם מקודם, אבל לא היו שום
מפתחות. נדה. כל היום הזה התחיל להיות מוזר מדי בשבילי. החלטתי
לא לנעול את הבית אפילו, מה הכי הרבה יעשו, יגנבו לי עוד משהו?
טוב. גם ככה יש ביטוח. ירתי בחצי ריצה למטה, לרחוב שם האוטו
שלי חונה, בדרך בחנתי את כל הפוסטרים הוורודים שהיו תלויים
בחדר מדרגות. על כולם היה כתוב בכתב יד מוזר כזה "קולוורה בזול
- מבצע מבצע". הגעתי לאוטו ולמזלי האוטו פעל דווקא בסדר, לא
עשה שום בעיות או משהו כמו שציפית שהוא יעשה כמו שכל היום הזה
עשה לי בעיות. התנעתי ונסעתי לי במהירת מופרזת לפאב האהוב עליי
איפהשהוא בלב תל אביב, שמוגל יושב לידי ונובח בכל הזדמנות.
הפרווה שלו, אגב, עדיין הייתה וורודה.

לפאב הגענו אחרי חמש דקות נסיעה. נכנסתי אליו בסערה וירדתי ככה
על שתי בירות. חצי שיכור שמתי לב שחבר שלי יושב שולחן לידי.
הלכתי לדבר איתו וספרתי לו על כל היום המוזר הזה עם המוכרת
והטלויזיה שנעלה ומוגל שהפרווה שלו נהייתה וורודה פתאום.  החבר
שלי לא האמין וחשב שאני סתם ממציא את זה ושאני שיכור, והוא
אפילו הסכים להסיע אותי הביתה כי הייתי שיכור מדי בשביל לנהוג.
הוא העלה אותי הביתה (הדירה שלי בקומה השלישית) לאט לאט, מדרגה
מדרגה, וניסה להרגיע אותי כי ככל שהתקרבנו הביתה נתקפתי ביותר
ויותר פחד גדול כזה ולא כל כך מוסבר. הוא אפילו הראה לי שאין
שום פוסטרים על הקירות. הכל בסייייידר גמור. נרגעתי קצת,  אבל
הייתי שיכור מדי בשביל להרגע לגמרי. הדירה שלי הייתה נעולה, מה
שעוד יותר הכניס אותי ללחץ. איך אני אכנס? לא לקחתי מפתח!
השארתי את הדירה פתוחה! מה קורה? למה? מה עשיתי? אבל החבר שלי
מהר הרגיע אותי והוציא לי את המפתחות מהכיס. מוזר. לא שמתי
אותם שם. החבר אפילו פתח לי את הדלת לבית, הראה לי שהטלויזיה
במקום ושהפרווה של מוגל היא לבנה כתמיד. מוגל מצידו נמנם לו על
הספה בסלון, ונראה כאילו בכלל לא הוצאתי אותו לפאב שברחתי
מהבית מוקדם יותר. החבר שלי הצליח להרגיע אותי שהכל בסדר ואז
הוא הלך הביתה שלו. אני נצלתי את ההזדמנות ללכת לשירותים להקיא
לי. ובעוד אני מקיא הבנתי את הדבר הכי מוזר כאן. אני, אני לא
שותה בכלל, לא שותה משקאות אלכוהולים. ואני בכלל לא הולך
לפאבים. ואם אני כן הולך לפאבים אז אני מזמין מיץ תפוזים או
מים מינרליים או משהו. ובכלל אין לי כלב. ואני בכלל לא גר לבד,
וגם אין לי אוטו שלא לדבר על רישיון. וגם החבר הזה שלקח אותי
הביתה? אני לא מכיר את הבן אדם בכלל. סיימתי להקיא ויצאתי
מהשירותים, מרגיש מבולבל מתמיד. מה עוד יכול לקרות לי ביום
המסריח הזה?

אחרי חצי דקה התחרטתי ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת. כל הקירות
של הבית שלי היו מכוסים באותם פוסטרים וורודים מוזרים שהיה
כתוב עליהם "קוללוורה בזול - מבצע מבצע", ומוגל, הכלב שלי
למרות שבכלל לא היה לי כלב עמד האמצע המסדרון הראשי של הבית
ונבח. כבר לא פחדתי, ממש לא, כי חשבתי שאני מבין מה קורה כאן.
חלום.
זה חייב להיות חלום. דבר כזה מוזר לא יכול לקרות במציאות. אז
ניסיתי לצבוט את עצמי, וזה כאב אבל לא העיר אותי. אבל חשבתי
לעצמי שאני בטח אתעורר עוד מעט גם ככה. כי זה הרי חלום.

פרק שלישי
הסתכלתי בשעון יד שלי.
השעה הייתה שתיים ושלוש דקות שהפעמון בדלת צילצל.
הלכתי לפתוח, ובחוץ הייתה שוב הזקנה הזאת שמכרה קולהוורה.
          "חזרתי. חשבתי שאולי שינית את דעתך ואתה רוצה לקנות
ממני דברים."
      "כן, כן, למען האמת אני רוצה."
   "באמת?"
"באמת!"
  "איזה כיף! זאת הקנייה הראשונה שקנו אצלי הלילה!! מה אתה
רוצה?"
      "תני לי בבקשה קולהוורה."
            "אוקיי, הנה."
                  "תודה, כמה זה עולה?"
            "בשבילך? חינם אין כסף."
        "וואו. תודה."
     "אין בעד מה."
הזקנה הושיטה לי שקית נייר חומה שעליה היה כתוב באותיות
וורודות גדולות: "קולהוורה - הנדל ויז' קר". לקחתי את השקית
וסגרתי את הדלת. לא נעלתי הפעם. פתחתי את השקית והוצאתי ממנה
את הקולהוורה. מה אני אגיד? אחרי שראיתי את הקולהוורה הזאתי
התאכזבתי. קיוויתי שזה יהיה משהו גדול, ענק, משהו שיעשה טוויסט
ענק לכל החלום המסטול הזה, אבל איזה טוויסט ואיזה בטיח. שום
דבר. הקולהוורה היה ביד שלי, אבל שום דבר אחר לא השתנה. התחלתי
לראות דברים נעלמים בדירה מסביבי, שולחנות, כיסאות, טלויזיות,
מחשבים, מכוניות, הכל. הדברים נעלמו ומהר הופיעו מחדש, נעלמו
ומהר הופיעו מחדש.  הכל נהיה נורא מוזר. הצבעים על הקירות
השתנו, מוגל הפך פתאום לחתול ואז לאוגר ואז לאווז בר. הסתכלתי
טוב על הקולהוורה שקניתי, עצמתי חזק את העיניים, ופתחתי אותם
שוב.

כלום.
הכל חשוך סביבי.
חושך מוחלט. רק הקולהוורה ביד שלי. רק את זה אני מרגיש. כל
השאר חושך. מוחלט. חושך מוחלט. ח-ו-ש-ך- -מ-ו-ח-ל-ט. הרגשתי
קטן, ואז הרגשתי גדול ואז הרגשתי בינוני.
ואז שמעתי את הצלצול של השעון מעורר.

ביפ ביפ ביפ. ביפ ביפ ביפ. ביייייפ ביפ ביפ.
טוב,
טוב, אני ער. לחצתי על כפתור הסנוז בשעון המעורר וקמתי מהמיטה
למשצב ישיבה.
וואו.
זה היה ללא ספק החלום הכי מוזר שחלמתי אי פעם. ליתר בטחון
אפילו הלכתי קצת בבית ווידיתי שאין שום פוסטרים וורודים על
הקירות. לכל מקרה שלא יהיה.
ובאמת לא היו שום פוסטרים ושום דבר אחר חשוד על הקירות, לא
בתוך הבית ולא בחדר המדרגות. הכל היה חלום. חלום מאוד מוזר,
מאוד מאוד מאוד מוזר, משונה אפילו, אבל כולה חלום.
ולא צריך לפחד יותר מדי מחלומות, נכון? חשבתי לעצמי כשעברתי
ליד פח האשפה בחדר שלי, שהיה מלא בניירות וורודים מקומטים...

ובמקום אחר לגמרי, החבר שאף פעם לא היה לי (בעצם הוא היה לי
בחלום, הסיע אותי הביתה מהבר והכל) ישב בסלון וראה טלויזיה.
הוא הרהר בכל הדברים המטופשים שספרתי לו, ופתאום, בדיוק שהשעון
שלו הראה שהשעה חמש ושלושים הפעמון בדלת שלו צילצל. הוא הלך
לפתוח את הדלת, ובצידה השני הייתה....
אשתו. ואשתו של החבר שאף פעם לא היה לי החזיקה שקית קרטון
חומה. כשהחבר שאף פעם לא היה לי שאל אותה מה זה, היא אמרה שזה
קולהוורה, ושהיא קנתה את זה מאיזו נוודית ברחוב.

אחרי שלושה חודשים אמרו בחדשות בטלויזיה שאיזו מטורפת אחת מכרה
להרבה אנשים סחורה מורעלת של קולהוורה, ומי שאולי קנה ממנה
קולהוורה צריך מהר לבור לבדיקות כי אולי הם חולים ממשהו מהרעל
שהיה בסחורה. אז החבר שאף פעם לא היה לי ואשתו הלכו מהר לבית
חולים, אבל שם התברר להם שכבר מאוחר מדי ושהם כבר לא יכולים
להציל אותם. הרופא אמר להם שהם הולכים למות.

ובעולם שלי, בדיוק בזמן שהחבר שאף פעם לא היה לי מת, החלטתי
שמי יודע, אולי גם הקולהוורה שאני קניתי מורעלת. ואם כן, אולי
אני גם עומד למות כל רגע. ואם כן, כדאי שאני אנצל את החיים שלי
כמה שיותר בזמן שנותר לי, ולא אמשיך להיות חנאג' כמו לפני
שחלמתי את החלום המוזר הזה.

ומה המוסר השכל של כל הסיפור הזה? ובכן, אין הרבה מוסר השכל.
רק העובדה שהעלתי את כל הסיפור הזה על הדף אומר שמשהו לא בסדר
בי, שמשהו השתנה בי מאז שחלמתי את החלום הזה, כי לפני החלום
הזה לא כתבתי אף פעם סיפורים, וגם לא דימיינתי לי את המשך
החיים של דמויות שהיו לי בחלום. ומה זה אומר לגביכם? כלום, אני
חושב. ותזהרו מהחלומות שלכם, כי אם חלום כמו שהיה לי השפיע עלי
כמו שהוא השפיע, מי יודע איך החלומות שלכם יכולים להשפיע
עליכם.


2-15.8.1999