היה יום ארוך ומעצבן בעבודה.
הבוס ישב לי על הצוואר על החשבון ההוא שאנחנו מתקשים להשיג,
הוא מנסה לשכנע אותי ואת כולם שזו אשמתי.
אם הוא היה עושה את העבודה שלו כמו שצריך כל החברה לא הייתה
בבלגאן הזה.
הוא לא ייכנס לנעליים של מר ווסטון, אין לו ביצי פלדה ורכות
אנושית שצריך בשביל לנהל חברת ענק כמו שווסטון עשה כל-כך טוב.
מותו בתאונת סקי לפני חודשיים עדיין מראה את סימניו בעובדים.
כולם עדיין בשוק, זה פוגע בתיפקוד העבודה.
כבר נעלם המוראל שהוא עשה הכל כדי להעלות. בשבילו המוראל היה
השורש לשגשוג מקצועי.
והיה מוראל.
דאג לכל עובד אישית, הוא בנה מעון יום במיוחד למזכירה של אחד
העובדים תחתיו שהוא בקושי הכיר. היא מרטה שערות בעבודה מרוב
שהייתה לחוצה עם התינוקת והבייביסיטר. שתי המחויבות התנגשו
בצורה שפגעה בתפקוד העבודה שלה אז הוא דאג להקים מעון יום
בשביל התינוקת קומה אחת מתחת לאימא שלה. מחלקת הכספים לא אישרה
את הקמתו. הבובות בחליפות חשבו שזה יהיה בזבוז פזיז וחסר טעם
של משאבים כספיים. הם אמרו שזה מקום עבודה מכובד ולא יאה לשמוע
צרחות ילדים קטנים במסדרון בלחץ העבודה. הכי חשוב להם להראות
חזות של מכונה קפיסטליטית משומנת.
בסופו של דבר מר ווסטון הוריד את הכפפה בפני מנהל הכספים
והמעון הוקם ואליו הצטרפו עוד זאטוטים של עובדים שטופי הקלה.
כזה בנאדם הוא היה.
מוות כל-כך חסר טעם וסתמי...
להתהפך על מגלשי הסקי וליפול על המפרקת.
כך נפלו גיבורים...
הבוס החדש הוא סתם עוד "חליפה".
בחור צעיר בן עשרים וחמש, עוד לא למד לקשור את השרוכים והוא
משחק עם חברה תאגידית כאילו היא הייתה איזה משחק לגו שנותנים
לתינוק בן חודשיים בלי כישורים מוטורים בגרוש.
אבא שלו הוא איזה בנקאי חשוב אז כמובן שהוא קנה את דרכו לפסגה.
הוא נראה כמו אחד כזה שכל הזמן שהוא היה באוניברסיטה ללימודי
עסקים הוא היה עסוק בלעשן ג'וינטים, להרים מסיבות קגים
ולזיין.
לילדים האלה כבר אין ערך לעבודת כפיים, "אבא'לה כבר ידאג
להכניס אותי לחברה ויש שם מספיק אנשים שיעשו את העבודה שלי".
באיזשהו שלב בשיחה הטעונה שלנו הלשון העסקית החלקלקה שלו גרמה
לווריד הצוואר שלי לפמפם והזעם שהיה לי עליו שהחזקתי בתוכי
יותר מדי זמן היה חייב להתפרק אז הבאתי לו סטירה שהייתה שוברת
לו את עמוד השדרה אם היה לו אחד כזה. לא היה לי כוח להסתכל על
המבט ההמום שלו, יצאתי מהמשרד הענק שלו. בדרך נתקלתי במעמד
שעליו היה פסלון אוונגארדי שנראה כמו משהו שיצא מדרכי המעיים
של פרה.
מתאים לו...
לקנות כל חתיכת חרא במסווה של אמנות עלק, לא משנה איזה, העיקר
שהיא עולה יותר מחסכונות חייו של בעל החנות בקצה השכונה שהוא
רמס לאפר עם המגף התאגידי הענק שלו.
העיקר להרגיש חשוב.
אנשים שבאו מכלום ואכלו חרא כל חייהם כדי לפרנס את משפחותיהם
בעבודת כפיים מיוזעת בעסק שלהם נמחצים לכלום וחלומם מתנפץ ע"י
מכונות קפיטליסטיות משומנות כדי לבנות מגרש חניה ענק לאכלס את
המרצדסים והיגאורים של ה"חליפות".
בסופו של כל יום עבודה החליפות האלה יכנסו למרצדסים וליגוארים
שלהם וייסעו לפנטהאוזים שלהם בקומה השישים של איזה גורד שחקים,
יספרו את הכסף שהם מחזיקים מתחת למזרון ויסתכלו החוצה בגיחוך
על האנשים הקטנים.
ירדתי את העשר קומות לחניה של העובדים הלא חשובים, נכנסתי
לפיאט אונו יד שלישית שלי, שמתי את האלבום הלבן בטייפ ונסעתי
לדירת השני חדרים שלי בצד השני של העיר.
ידעתי שאין לי מה לבוא לעבודה למחרת.
אני אשאר בבית עם קפה ופטיפון ואחכה למכתב פיטורים שעתיד להגיע
דרך הפתח בדלת.