האב איאן מלנוויל הביט במרחבי החלל העצומים שנשקפו מבעד למסך
הקדמי, עיניו סורקות ומחפשות דבר מה מוכר.
במסעותיו הרבים בעבר, למד לזהות את רוב מערכות הכוכבים
הידועות, ואף יכול היה לזכור כיצד נראו למתקרב אליהן מכיוונים
שונים. אך עתה, לא זיהה כלל את המערכות בהן צפה... אף לא כוכב
אחד... שטח זר.
לבסוף, חדל לחפש, ורק שלח מבט ירא למרחב.
קצה הגלקסיה...
הוא השפיל את מבטו, והסתובב. הקברניט וסגניו היו עסוקים,
כהרגלם, והנווט נראה מוטרד לנוכח מפות הכוכבים הלא-מוכרות
שהוקרנו בפניו, על צג המחשב.
מזה שלושה שבועות, עושה ספינת החלל את דרכה במרחבים הזרים,
וסימני המתח וחוסר הוודאות ניכרו היטב על פניהם של אנשי
הצוות.
איאן נזכר באותו יום חמים בבאזיליה, כחודש וחצי לפני שיצא
למסע. אותו בוקר, נמסר לו, כי הפטרון איבריוס מעוניין לשוחח
עמו בחדרו, שב"היכל-האמונה".
כעבור שעה קלה, הגיע איאן להיכל, ומתלמד צעיר הובילו לחדרו של
הפטרון.
החדר היה בינוני בגודלו, קירותיו לבנים כשלג ומעוטרים בקשתות
רחבות. קרני השמש חדרו מבעד לחלונות, וציירו מעגלי אור מבריקים
על ריצפת השיש.
אז, נכנס הפטרון איבריוס לחדר, ובירך את איאן לשלום. הוא היה
אדם מבוגר, אך עם זאת גבה-קומה וחזק למראה. את בגדיו כיסתה
לגמרי גלימת הפטרונים הירוקה.
אחרי ששוחחו מעט על עניינים של מה-בכך, הזמינו הפטרון לשבת עמו
ליד שולחנו.
"לפני זמן מה, חזרה משלחת-סחר ממסע ממושך." פתח הפטרון ואמר,
"ראש המשלחת, קפטן איימוס דופרה, שהנו ידיד וותיק שלי, ביקר
אצלי, כדי לשתף אותי בכמה מן החוויות הנהדרות, שעברו עליו
במסעו. באחד מסיפוריו, הוא תיאר בפני מקום מוזר אחד, שמשך מייד
את תשומת לבי."
"יום אחד, כך סיפר, הגיעה ספינתו למערכת-כוכבים נידחת, בחלק
מרוחק של הגלקסיה, הרבה מעבר למגזרים המיושבים 'נבולה 2'
ו-'שממית'. להפתעתו, מצא שם כוכב-לכת מיושב בדלילות, כוכב-לכת
שלא הופיע על המפות שהיו ברשותו. אחרי מאמצים מייגעים לפענח את
שפתם של בני המקום, הבין דופרה, שככל הנראה מדובר בצאצאיה של
קבוצה כלשהי, שהגיעה לאזור לפני דורות רבים מספור, אחרי מה
שנראה כעשרות שנות נדודים ברחבי הגלקסיה. הוא לא הצליח לגלות
מפי תושבי המקום את טיבה של אותה קבוצה - האם הייתה זו
משלחת-סחר אבודה, קבוצה דתית או שמא מושבת-עונשין נשכחת. אך
היו אלה מנהגיה המשונים של אותה אומה, שהדהימו אותו באמת - אלו
נשמרו כמעט ללא שינוי מאות בשנים! ומשונה מכל היא דתם - הם
מאמינים באחת מאותן דתות מיסטיות עתיקות..."
"מדהים!" קטע אותו איאן בהתרגשות, "ואנו היינו משוכנעים שכל
עמי הגלקסיה כבר ראו את האמת..."
"מסתבר שהחשכה עוד שוררת בין כמה מבנינו." אמר הפטרון בכובד
ראש, "ולכן החלטתי לשלוח אדם שיוכל להורות להם את האמונה
האמיתית, ובאופן טבעי, בחרתי בך, איאן. מלבד העובדה, שהנך אחד
מן הדורשים המוכשרים ביותר שלנו, מסעותיך הרבים בגלקסיה הרגילו
אותך, מן הסתם, במגע עם עמים זרים ועם כתות שונות ומשונות."
"אך כאן מדובר בדת שונה לחלוטין... והמסע לשם יארך חודשים..."
אמר איאן, שהסתחרר מעט לשמע הדברים.
איבריוס חייך. "הייתכן שאיאן מלנוויל, איש-סקורפיו הידוע, לא
ייענה לאתגר כה מיוחד במינו?"
משנזכר עתה איאן באותה שיחה, העלה הדבר חיוך על פניו. איבריוס
היטיב להכירו - הוא ידע כיצד התקנא תמיד איאן באותם שליחים מן
העבר הרחוק, שזכו להנחיל למין האנושי את דת האמת, בכל מרחבי
הגלקסיה. וכעת, נפלה בידיו הזדמנות נדירה מעין כמוה להצטרף
לשורה מכובדת זו של אנשי-דת דגולים... אם רק יצליח לפקוח את
עיניהם של אותם נוכריים..."
הוא פנה אל הקברניט. "כמה זמן עוד יארך מסענו, קפטן?"
"הלוואי ויכולתי להשיב לך בבטחה, אבי." אמר הקברניט, "אך מפות
הכוכבים של אזור זה עתיקות, ואינן מדויקות. להערכתי, נגיע
ליעדנו בעוד כעשרה ימים."
"אם כן, קפטן, נראה כי הגיע הזמן להתחיל להכין דרשת הכרה
למארחינו." אמר איאן, בעודו יורד מן השיפוע המוביל למסך
הקדמי.
"בהצלחה, אבי!" אמר הקברניט, ואיאן יצא מגשר הפיקוד, ופנה
לחדרו.
"דרשת-הכרה..." הרהר בנפשו, "כך עשו זאת השליחים הגדולים מן
העבר. דבריו צריכים להיות תקיפים ומשכנעים, אך יחד עם זאת,
פשוטים ומסבירי פנים..."
הוא נכנס לחדרו, והתיישב אל מול שולחן הכתיבה. אחרי שהרהר שעה
ארוכה, הוציא לבסוף גיליון נייר ועט, שכמיטב המסורת, שימשו עוד
רק למטרות שכאלה, והחל לכתוב...

"על האדמה הטובה נולדו בני-האדם הראשונים.
וכשאר היצורים לפניהם, שמו את מבטחם בהם עצמם - בידיהם, שהשיגו
עבורם את מזונם; ברגליהם, שנשאו אותם ממקום למקום; במוחם,
בעזרתו מצאו הם פתרונות לבעיותיהם.
אך אז, בנקודה מעורפלת בעבר, בא היום בו נשאו האנשים את עיניהם
מסביבם בפליאה, והחלו לשאול את עצמם מניין באו ולאן הם הולכים
ומה פשר כל הסובב אותם...
כה הרבה שאלות ללא מענה...
והאנשים נעשו מפוחדים וקטנים, לא עוד יכלו להאמין בהם עצמם
ובכוחם; ובהכנעה כלפי הפלאות שמסביבם, קיבלו את אלה
כפטרוניהם.
וכך נולדו אימא אדמה ובניה ובנותיה האדירים - הגשם, האש,
המוות... ואותן שאלות קיומיות פסקו אז לראשונה להטריד את
בני-האדמה, שכן כוחות הטבע, שיצרו את כל אשר קיים, ידעו היטב
את המניעים למעשיהם; ומכאן שלא היה כל טעם לאדם הנחות והקטן
כל-כך לחקור את אותן בעיות כבירות.
וכך, שקטו בני-האדם... ושקטה האדמה...
ומשך אלפי שנים, חיו האנשים שעבדו את אותם כוחות טבע מופלאים.
עם הזמן, הופיעו אותם אלו, שעבדו את הכוחות, תוך שהם שמים
מבטחם בחפצים ובחיות, אותם קיבלו כשליחי הכוחות; שכן, טבעו של
האדם, שאינו יכול לתפוס בקלות דבר כה אדיר כמו הכוחות בשכלו,
ולכן זקוק הוא למתווך מעולמו שלו.
אך מולם, עמדו אנשים אחרים - הם האמינו בחוסר היכולת המוחלט
להבין את הכוחות האדירים, האחראים לכל אשר קיים, ושמרו עליהם
בחרדה מפני הכוונה לשים להם מתווכים.
ולבסוף, יצאו מביניהם אנשים נסתרים וחכמים - מה יעשה את הכוחות
לבלתי נתפסים ביותר, אמרו הם בלבם, מאשר ללכדם לכוח אדיר אחד -
כוח אחד, שאחראי על הכל - מהולדת התולעת העלובה ביותר, ועד
לזריחת החמה.
אמרו, ועשו...
וכך, יצרו אותם חכמים אמונה חדשה; אמונה בכוח אחד ויחיד, חסר
מתווכים; כוח עליון...
ושוב שקטה האדמה...
ומתוך אותה אומה של מאמינים בכוח העליון, שוב יצאו אנשים
חכמים, והעלו על הכתב את תולדות עמם, את חוקותיו ואת תיאור
כוחו ומעלליו של הכוח העליון; ובמשך דורות רבים, נתקבצו
הסיפורים הרבים לספר אחד ויחיד, שסופריו היו חכמים ומוכשרים
מאין כמוהם בזמנם; היו ביניהם היסטוריונים מבריקים, מספרי
אגדות מאלפים, ומשוררים נוגים - וכל אלה כאחד, היו מאמיניו
הנלהבים ביותר של הכוח העליון...
כה מוכשרים היו, עד שבמהלך הדורות הבאים, נשכחו בצלו של אותו
כוח עליון, שאת שמו כה הרבו לפאר בסיפוריהם... ובני עמם האמינו
באמת ובתמים, כי ידו של מיטיבם, היא שכתבה את הספר; כי מי אם
לא ידו של הכוח העליון עצמו, יכולה הייתה לכתוב דברים נפלאים
ונשגבים כל-כך?
והימים עברו...
ואותה אומה של מאמינים בכוח העליון, מיעוט אומלל הייתה על
האדמה - מכל עבר הייתה מוקפת באומות רבות וגדולות, שבניהן
האמינו עדיין בתורת הכוחות הנפרדים, ועבדו את מתווכיהם בדמות
פסלי-אדם. הם לא יכלו לתפוס בשכלם, לא אבו לקבל דבר כה נשגב
כמו הכוח העליון, ויראו מפני אפשרות קיומו ומפני אותם אלה
המאמינים בו. וכך הפכה אותה אומה קטנה של המאמינים בכוח העליון
לאומה אומללה, נרדפת ושנואה... את אדמתה איבדה, ובניה גורשו
לכל קצוות העולם...
על כן, לא יפלא, כי באותם ימים היו יוצאים מאותו עם אנשי דת
ומטיפים רבים, שאספו סביבם תלמידים, ונתנו להם מעט תקווה
ונחמה...
ומעשה היה באחד מאותם מטיפים, שהיה איש חכם מאין כמוהו;
איש-שלום היה, צנוע ואוהב-אדם. ותלמידיו כה אהבו אותו ויראו
מפניו, עד שהחליטו, כי חכמתו וכוח מלותיו נובעים בהכרח מעצם
היותו בשר מבשרו של הכוח העליון עצמו.
משמת המטיף, יצאו תלמידיו אל כל ארצות האדמה, כדי להפיץ את
דברי הכוח העליון ואת תורת בנו, הלו הוא מורם; אלא שעתה,
בני-האומות, שבעבר לא יכלו לקבל את תורת הכוח העליון, החלו
להאזין לדברי השליחים ולהאמין בהם... הפעם, קיבלו הם ברצון את
הכוח העליון ואת תורתו, שכן הפעם, לא היו צריכים עוד להסיר את
פסליהם, כי אם רק להחליפם בפסלים אחרים - פסלי דמותו של
המטיף.
אט אט, המירו האומות את מתווכיהן השונים במתווך האנושי. איש לא
ידע אם לכך התכוונו תלמידיו של אותו מורה, אך כל עוד הצליחו
לעשות נפשות לכוח העליון בקרב האומות, הניחו להם לקבל את אדונם
בדרך בה ביקשו לקבלו.
ואותה אמונה חדשה, נפוצה בין האומות כאש בשדה קוצים, ותוך זמן
לא רב, הפכה והייתה לדת השלטת על האדמה...
ושוב שקטה האדמה...
יום אחד, יצא איש חכם אחד מן הדרום, שם עוד עבדו בני-האדמה את
כוחות הטבע, והנחיל את תורת הכוח העליון אצל בני עמו. ובני
עמו, כשכניהם מצפון לפניהם, קיבלו את האיש כבן הכוח-העליון,
ולאחר מותו, עבדוהו כמתווך אנושי. ובני אותו עם, קנאים היו
לדתם החדשה, ויצאו להכות בחרב את כל אשר לא קיבלו אותה
עליהם... ודת זו התפשטה אף היא עד מהרה, ונפוצה על-פני
האדמה...
ובני האומה של המאמינים בכוח העליון לבדו, אומללים היו מתמיד.
מאות שנים, חיו בבדידותם, בין העמים שהאמינו במתווכים
האנושיים. והעמים שנאו בלבם ובנפשם את אותה אומה, הרגו בבניה
וניסו להכחידה מן האדמה; שכן הזכירה להם בקיומה את הפשרה שעשו,
בקבלם עליהם מתווכים אנושיים. ובלא שהיו מודעים תמיד לדבר, הרי
שרצו בני העמים להעלים במעשיהם את דתה של אותה אומה, כדי שדתם
שלהם תהיה היא תורתו המקורית של הכוח העליון, ובכך תהיה היא
לדת האמת.
אך דת האמת, שונה הייתה לחלוטין מכל מה שתיארו בני-האדמה
בנפשם...
שנים רבות חלפו, וכל אותו זמן, שרויה הייתה האדמה במלחמות
אין-קץ בין אומות העולם ובין שלוש אמונותיו העיקריות... בעולם
שסוע קרבות זה, לא הייתה יכולה לצמוח דת האמת האמיתית...
ואז, בא סוף-סוף היום, בו הניחו האומות את כלי-נישקן; ואחרי
אלפי שנות איבה, התפייסו האומות, ודתות האדמה התקיימו בשלווה,
זו לצד זו...
והאדמה שקטה באמת ובתמים... אלא שמכאן ואילך, חדלה להשפיע על
אמונותיו של האדם, שכן אותו זמן, החל זה להתפשט במרחבי
הגלקסיה, כחול אשר ברוח...
ובתחילה, לקחו עמם בני-האדם לעולמותיהם החדשים את אמונותיהם
הישנות; אך אותו זמן קם דור חדש - דור שנולד על-פני העולמות
החדשים; דור שהתקשה לקבל את האמונות הישנות, אמונותיה של
האדמה, אותה נטשו אבותיהם...
ובני-האדם החלו נוטשים בהמוניהם את הכוח-העליון ואמונותיו,
וניסו לחפש להם תורה חדשה, תחת זו שאבדה... והאנשים היו ככבשים
התרות אחר רוען; ושוב החלו לצמוח כתות שונות ומשונות, כל עולם
ואמונותיו שלו... והימים היו ימים של בלבול...
ועל עולם אחד, במערכת רחוקה ממערכת השמש, התקבצה קבוצת אנשים
אמיצים, והחלה להגות רעיונות חדשים...
הייתה זו קבוצת המייסדים.
היו ביניהם אנשי דת, שההגיון שבמוחם והרגש שבלבם, הפצירו בהם
לעזוב את אמונתם בכוח העליון - מאסו הם בשלטונו של כוח, הנוטל
מידיהם את גורלם שלהם, ומותיר אותם חסרי אונים מול תהפוכות
חייהם.
והיו ביניהם אנשי מדע, שעסקו בחקר מסתורי מוחו ונפשו של
האדם... אחרי שנים של הצמדות לתיאוריות קשיחות ומיושנות, העזו
מדענים אלה לשאול את השאלות הנכונות... הם החלו להבין כיצד
חושב האדם, כיצד הוא מושפע מסביבתו וכיצד יוכל האדם לשלוט על
הכוחות האדירים שבמוחו ובנפשו...
והיו ביניהם גם אנשי מיסטיקה, ששאבו את ידיעותיהם דווקא
מתורותיו העתיקות של המזרח שעל האדמה הישנה; תורות, אשר הציבו
את האדם במרכז גורלו, ואשר ניסו ללמדו כיצד לשלוט בגורל זה
וכיצד לטפס גבוה יותר ויותר בחייו הרוחניים.
וכל אלה ישבו ביחד וחשבו...
הם החלו להבין, כי בכוחו של האדם לבדו לקבוע את גורלו. ידעו
הם, שלפני זמן רב מאד, בראשית ימי האדם על האדמה הישנה, האמינו
בני-באדם בכוחם שלהם, בכוח גופם ובכוח מחשבותיהם הפשוטות...
והנה, אלפי שנים מאוחר יותר, החלו המייסדים שוב להאמין בכוחם
שלהם, אך עתה היה זה כוחה של נפשם, כוחו של חלק כביר ממוחם,
שרק עתה החל לגלות את סודותיו בפניהם...
והמייסדים מצאו את אמונתם החדשה - האמונה בנפש האדם.
ושליחי המייסדים יצאו למרחבי הגלקסיה, כדי להורות את דת האמת.
הם החלו ללמד את בני העולמות השונים, שהיו שרויים בבלבול
ובאפילה, כיצד לפתח את מודעותם, כיצד לנצל את מלוא כוח רוחם
ומחשבתם...
והאמונה החדשה נפוצה מאוד, והגיעה עד לכל קצוות הגלקסיה...
ובני-האדם הבינו את דת האמת בשכלם, ואהבו אותה בלבם...
ועולמות האדם שקטו..."                                      
                   

איאן מלנוויל הניח את העט, והביט בדרשה שרשם.
"כן... זה עשוי לעבוד..." הרהר בקול, ושפשף את עיניו. רק עתה
חש בעייפות הנופלת עליו.
הוא קם מכיסאו, ומתח את גופו. בעוד כעשרה ימים, יהיה עליו לשאת
את דבריו בפני אנשים מסתוריים, ולנסות לפתוח את ליבם בפני דת
האמת.
אכן, משימה כבירה...
איאן פסע לאורך החדר, פשט את גלימתו, והתיישב בכבדות על המיטה.
אז, עלתה לפתע במוחו האפשרות, שהזרים לא יאזינו כלל לדרשתו -
מאין לו הביטחון שדבריו יתקבלו בכלל בקרב האומה הנוכרית? ומה
יקרה אם אכן לא יתקבלו?
מייד החל לשכנע את עצמו להפסיק להרהר הרהורי ייאוש כגון אלה -
הם יהיו חייבים להאזין. כיצד יכול אדם לאטום את אוזניו למשמע
האמת?
לבסוף, נרגעה רוחו. הוא שלח את מבטו אל מעבר לחלון שמעל מיטתו,
אל האפילה זרועת הכוכבים.
ואז, כיבה את האור, ונשכב על המיטה.
שעה ארוכה לפני שנרדם, עוד הרהר באותו עולם מרוחק... עולם של
אנשים מוזרים, שמנהגיהם עמדו בפני רוחות הזמן, ונותרו ללא
שינוי, כפי שהיו לפני דורות רבים מספור... עולם של אנשים
המאמינים באלוהים...