בלילה שעבר הלכתי לישון מאוחר
אחרי שעות של רילקה ואפולינר
וכתיבת מילים שכללו בתוכן את
השם שלו, כרגיל, חודשים אחרי שהבטחתי
שלא אכתוב אותו עוד.

התעוררתי מאוחר מדי והשמש
כבר הציפה את הדירה שלי באור
כי אין לי וילונות. פתאום
הציפה אותי המחשבה הזו
"אז אני אאחר, אז מה?"
ובשקט שתיתי קפה, עישנתי סיגריה
והקשבתי למילים שאהבתי.

חייכתי לאיש זקן במטרו
והוא הסמיק והסיט את מבטו לחלון
כאילו סוקר את נוף קירות הבטון.
(ניסיתי להסתיר את החיוך שנפרש על פניי)

בשיעור צרפתית אלתרתי סיפור
על בחור שאין לו חברים או אהובה
וגר אצל ההורים, ועובד בחלוקת עיתונים
ומבזבז את כל משכורתו
על גלידה.

בין השיעורים עישנתי סיגריה
ונזכרתי בו שוב, ולרגע,
געגועים כיווצו לי את הבטן

בלובר, הסתכלנו על ציור של ואטו
של האי שאליו הגיעה ונוס מן הגלים
והפרופסור אמרה שזה הציור היחיד שלו
שבו כולם מחולקים לזוגות,
שבסית'רו יש אהבה לכל אחד.
יוון לא מאוד רחוקה.

סנדוויצ'ים קפה וסיגריות עם מולי
ואז הרצאה שגרמה לנו לצחוק

אז חזרנו לדירה שלה
שמענו מוזיקה ודיברנו על הכל
מצלמים עיוורים, דרך שירה
ועד לפאריז, לניו יורק, לאהבה.
כמו בתורות
היא נאמה מונולוג ארוך
ואז נרגעה ושאפה מהסיגריה
ושוב התחלפנו.
סיפרנו על אהבות ישנות
על רגעים שלא שכחנו
ובחצי מהם רציתי לבכות
בחצי השני לצחוק
ותמיד לומר "כן, אני יודעת"
ולהתגעגע לדקות שעברו. לאנשים רחוקים. למקומות.

קופסת סיגריות נגמרה.
הלכנו לבדוק אימיילים והיתה לי תחושה
שמחכה לי מכתב חשוב. ממנו.
ולא היה.

במטרו הביתה הקשבתי לדיסק חדש
וקראתי את ספר השירה שלה
ורציתי לבכות

אז הוצפתי ברגע המדהים
של לצאת מהמטרו בלילה ולראות
כמה כוכבים יש בעיר הזו
וגשם עדין טפטף, ומישהו חדש
שר באוזניי.

יש שלט קטן להולכי רגל
Place des Vosges
ואז צומת מרומזר
לחצות את הכביש
פנייה ימינה, שני בניינים
קוד כניסה, חמש קומות ברגל
הדלת שלי.
הצבעונים שלי מתחילים לנבול -
הרצפה מכוסה בעלים צהובים
(וכל היופי הזה)