עברו שנתיים, והאביב ויתר על מקומו לטובת הקיץ היוקד. והשנה
הוא בא יוקד במיוחד, כמצליף על כולם במין רשעות לא ברורה. אלדב
היה נוהג לומר שזה קיץ רע. טוב, אלדב תמיד היה יותר פיוטי ממני
ואני, במין נימה רציונאלית, נהגתי לומר שאנשים הם בעלי זיכרון
קצר ואינם זוכרים שגם הקיץ הקודם היה כזה וגם זה שלפניו וכן
הלאה. אלדב תקע בי מבט משונה כשהייתי אומר את זה ואחרי זה צוחק
בלי להסביר למה. ואני ידעתי למה ונשקתי לו חזרה.

עברו שנתיים מאז שמצאנו אחד את השני בשנית. ברקע עברו מאורעות
שונים, כמו למשל גיוסינו לצה"ל (הוא נהיה שריונר ואני
במודיעין), בואם של אדר ואחיו המוזר גיא לחיינו שנהיו לחברנו
הטובים ביותר, החתונה של אחותי הגדולה שבה הכרתי למשפחה את
אלדב, הפציעה שלו בשכם, ועוד כל מיני אבני דרך וחלוקי נחל בנהר
הזורם ברוגע של זוגיותנו. לכן לא התחרטנו לרגע, כשהחלטנו לעבור
לגור יחד בדירת הסטודיו של משפחתו.

האמת שהוא העלה את הרעיון, ואפילו לא סיפר לי, כך שהייתי ממש
המום. נכון, אנחנו כבר מכירים מכיתה ט' בהם היינו יחד חצי שנה
ולאחר פרידה ממושכת ששברה את ליבי, חזרנו זה אל זה כמו באגדות
המקסימות ביותר ומאז, עברו שנתיים. משום מה, עדיין זה נראה לי
כמו צעד נמהר, ובהתחשב שאנחנו בצבא, ראיתי אותנו מתקשים לנהל
חיי בית משותפים, דבר שכנראה נראה לאלדב כמו דבר שבשגרה. דבר
שבאופן מתמיה, אך משמח וברור באותה מידה, היה גם נראה כצעד
צפוי בעיני הוריו.

צילה באה אליי יום אחד (הוריו התעקשו שאקרא להם בשמותיהם
הפרטים ושלא אעז לקרוא להם אבא של אלדב או גב' בן-עמרם) ואמרה
לי - "למה אתה מחכה בדיוק? אלדב מת עליך ומכבד אותך והוא כבר
חצי שנה מדבר בבית על לגור איתך ביחד, כמה אני יכולה לשמוע
אותו חולם על זה ואתה עומד כמו בול עץ ולא שם לב לזה?" אני ממש
התפלאתי כי לא היה לי שום מושג שהוא משתוקק לכך כל-כך הרבה זמן
ועוד מתלונן על כך להוריו. שתיתי כוס מים קרים שהוצאתי מהמקרר
שלהם, ונכנסתי לחדר שלו.

הוא ישב על המיטה וקרא עוד רומן של דניאל סטיל. נכנסתי, זינקתי
וחטפתי לו את הספר וזרקתי אותו לשולחן המחשב שלו. עברו שנתיים,
ועדיין עשינו את הטקס הזה של חטיפת הספר. הוא לא נאבק בי הפעם
ופשוט נתן לי לתת לו מכות בכתף בידיים. אחרי דקה, הפסקתי
וליטפתי את פניו. הוא הסתכל במבטו התמים הכובש כשואל לרצוני.
היסיתי אותו.

"אלדב?"

"מה?"

"למה לא אמרת לי שאתה רוצה לעבור לגור איתי?"

"אוף, אימא... למה את חייבת להיות כזו הומופילית?"

"אוי באמת, אל תדבר שטויות, אימא שלך פשוט אוהבת אותך ואוהבת
אותנו ו..."

עכשיו היה תורו להסות אותי.

"נו באמת, אתה יודע שהיא מתה להפוך את החדר שלי לחדר עבודה, זו
הסיבה היחידה."

צחקתי קלות.

"טיפשון שלי, אנחנו בצבא, מתי יהיה לנו זמן לעבור..."

הוא שוב היסה אותי!

"אימא כבר יושבת על קוצים ורק מחכה שתגיד כן והיא מעבירה את
החדר שלי עם הובלה שתעבור גם ליד הבית שלך באותו היום לדירת
הסטודיו של המשפחה שלנו. יהיה לנו כל-כך כיף! אני אבוא בחמישי
בערב, סחוט, ואתה תשב על הספה, חצי עייף מעוד יום עבודה מעצבן
ביחידה שלך עם צלחת אוכל חצי מחוממת שמחכה לי ו..."

עברו שנתיים, והוא ידע תמיד לתאר דברים בצורה תמהונית ויפה.

"אלדב, אני אומר כן, אם תפסיק כבר להיות משורר בשני שקלים."

"באמת?! אני הכי אוהב אותך בעולם". והתנשקנו. ואימא שלו עברה,
וצעקה לנו, "אוף, תמצאו כבר בית!" הוא צחק הרבה אז.

התקשרתי לאדר לבשר לו על ההחלטה של אלדב ושלי. הקו היה על
ממתינה. חיכיתי כמה שניות, כי אני יודע שהוא תמיד עונה אליהם
בסוף, ובאמת לא חיכיתי הרבה זמן, אבל ענה לי אחיו גיא.

"הלו?" הוא ענה לי במעין קול צוחק כזה.

"היי גיא, תגיד ליצן, אדר בבית?"

"איפה... הוא שוב עובד עד מאוחר. טוחנים אותו שם."

"כן... נו זה הייעוד שלו אתה יודע".

הוא צחק שוב.

"תגיד לו שאלדב ואני עוברים לגור ביחד."

"וואלה בן-אדם? מזל טוב לכם! תמיד אמרתי שאתם זוג יונים
שצריכים שובך."

"ממש חמוד מצידך לומר, תודה, תמסור לו שיתקשר אליי כשהוא
חוזר."

"סבבה. החלטת נכון".

"החלטנו יחד."

"כמובן. ביי".

"ביי".

עברו שנתיים, ועברו עוד שלושה שבועות. היה יום חם בצורה שיכולת
להרגיש את הזיעה ניגרת בכל מקום אפשרי וזה לא פסח על המובילים.
הם העבירו את כל תכולת החדרים שלנו לדירה, וכשחזר, חיכיתי לו
בביתו אחרי שהתקלחתי שם. הוא חזר, הוא פתח את התיק שלו, נשק
לאימו, נשק לי ואחר פתח את התיק והוציא דבר מה. צילה שאלה מה
הדבר, הוא אמר לה שמייד תראה והחל לזמר מין מנגינת טקסיות
כזו.

"אוי, הוא שוב פעם מתחיל. תגיד לו שיפסיק", רטנה אימו.

צחקתי.

"אלדב, בחייך, מה זה? אני רוצה להראות לך את הדירה שלנו."

"ראית פעם דירה בלי שלט?"

ואז הוא חשף את שהביא. זה היה שלט עץ לא הכי מהוקצע, ועם זאת
בעל תבנית יפה שעליה היה חרוט בצבע אדום 'כאן גרים באושר ותום'
ומתחת לזה שמותינו הפרטיים. דמעות ניקוו בעיני אימו וגם
בעיניי.

"אלדב... זה מקסים... מתי עשית את זה? בקושי יש לך זמן לנשום
שם".

"שטויות, היה יותר קשה להשיג את הכלים לזה, אבל ציפור קטנה
שאנחנו מכירים עזרה לי."

"זה... מקסים." ונשקתי לו.

"נו לכו תראו את הדירה שלכם, זוג יונים." אמרה צילה.

"טוב, טוב, אימא..." רטן אלדב מעייפות.

אחרי שעברו שנתיים, הראיתי לו את הדירה המשותפת שלנו. הוא ממש
התפעל והיה מאושר מהעיצוב הראשוני שהענקתי לה ואף אמר שלא יהיה
צורך לשנות דברים, והאופן שבו סידרתי אותה היא יפה בעיניו,
והיה משהו לירי בעיניו הנוצצות, כציפור חופשייה הרוצה לשיר,
והוא אכן שר, אך שיר עצוב להפתעתי. הוא זימר אותו לאיזה דקה,
וכשראה שאיני מבין את פשר הדבר, הפסיק ונאנח קלות, ואחר חזר
ונשק לי.

שבוע שלאחר מכן עבר עליי מהר בצבא. אך ביום חמישי, נתבקשתי
להישאר עד שעות מאוחרות של הערב בגלל ביקורת של איזה מפקד
גבוה, שאפילו את שמו לא ידעתי. אלדב התקשר לפני הצהרים והתאכזב
לשמוע על כך, ואמר שדווקא הוא עוד חצי שעה בבית, כי הוא היה
חייל מצטיין בזמן האחרון והחליטו לצ'פר אותו בחזרה בבוקר.
כמהתי מאוד לראותו ולהתחנן על חיי בפני המפקד שלי, אך ידעתי
שצריכים אותי כאן ולא היה לי אלא לנחם את אלדב ולהבטיח לו
שאפצה אותו ברגע שאגיע הביתה. "חסר לך שלא", הוא אמר. חייכתי
וסיימתי את השיחה.

לאחר מכן חזרתי לעבודה, ובשעה 4 אחר-הצהרים יצאתי לרגע החוצה.
רוח קדים לא צפויה נשבה לה, ואז שמעתי את המפקד שלי קורא לי.
ניגשתי אליו ולמרבה הפתעתי, שיחרר אותי מוקדם, ואמר שהוא יסתדר
כבר לבדו. ממש לא היה לי נעים, אבל המחשבה על אלדב מחכה לי,
הפסיקה את ההיסוסים אחרי שתי שניות. מיהרתי להתארגן ולנסוע
לדירתנו החדשה.

עברתי אצל אימו קודם לקחת צלחת אוכל שהיא הכינה לו, והגעתי
לשם.

נכנסתי, וראיתי אותו ישן מכורבל מחובק עם גיא.

הצלחת נפלה ונשברה.

הוא התעורר.

רצתי.

לא הבחנתי במכונית.

פגיעה.