כמו תמיד כשהיא כועסת, התכווצו לה העיניים, והיא הסתכלה בי
דרכם. "בסדר, לא נלך. אבל אם תבקשי ממני משהו אל תצפי שאני
אסכים. לפעמים מפסידים כשמנצחים, תזכרי את זה, זה שיעור חשוב
בשבילך. לפעמים עדיף להפסיד."
בפעם השמונים ושתיים אלף קיללתי בלב את הבן זונה האידיוט ששכב
איתה כשהיא בייצה, ואחר כך שכנע אותה לא להפיל. הרופאים אמרו
שהיא לא תוכל שוב ללדת אחרי ההפלה והוא לא רצה עקרה ערירית על
המצפון. ואז קיללתי גם אותה, שהקשיבה לו במקום לאינסטינקט שלחש
לה שהיא שונאת ילדים. ויחד עם הקללות גם התפשטה בי ההקלה,
כנראה שהיא לא תרביץ על זה. הפעם היא תלך על מלחמה קרה. ידעתי
שעדיף לי לעוף לה משדה הראיה לפני שהיא תחליט אחרת.
על הזין ש'לי. לא צ'כה ממנה טובות. את הטובה היחידה שבת צריכה
מאימא שלה היא כבר לא תעשה. ממילא מחר אני חוזרת לבסיס, אני
אשאר שם שבת הבאה מרצון, ועד שאני אחזור או שהיא תשכח מזה או
שהיא תעשה לי פרצופים, בכל מקרה אין מה לדאוג בגלל זה עכשיו.
היא רצתה שאני אבוא איתה לבקר את החברים הרוסים שלה. לא ממש
חברים, איך מישהו יכול להיות חבר של האישה הזאת, אנשים שהיא
בקשר איתם. אין לי עצבים לזה. אי שם בדאון-טאון קרית-ים, גרה
המשפחה הזאת עם השתי סבתות שלהם, שתיהן כבר עברו את המאה ועשר.
האחת כבר לא יכולה להחזיק כלום מרוב שאצבעות שלה עקומות, השניה
בקושי רואה. צער בעלי חיים. לשבת שם אצלם, לאכול את העוגיות
הרוסיות שלהם ולשמוע את הסיפורים המעצבנים שלהם ברוסית. אני
העדפתי להישאר בבית, לקרוא את הספרים שלי או לראות טלוויזיה.
ובכלל, מה היא צריכה אותי שם? מה, היא לא יודעת את הדרך? מה
זה, קטע של "השווץ בבתך החיילת?" ואולי הם יתחילו איתי עוד פעם
את הקטע של "מגבת עתידות", אז סירבתי.
הסירוב לא התקבל.
התעקשתי.
והנה, יצאתי בזול. התעלמות פלוס פטור מביקורים אחרים, ושבועיים
ברוגז. וגם היא לא תרביץ לי.
כצפוי לא שמעתי ממנה מילה כל היום. ברוגז. לא מדברת איתי. בערב
הלכתי להכין לי סלט. אולי זה הקפיץ אותה? כל הזמן היא נלחמת
במשקל, מוותרת על עוגות וממתקים, ואני, מטר שבעים חמישים
ושניים קילו, מה שאני הכי אוהבת זה סלט. איך שלא יהיה, חותכת
לי את הירקות והיא נכנסת למטבח. "תישרי את הגב." היא טופחת לי
על הגב, אבל לא בחיבה, לא בעדינות, במכות קטנות. "נו, די!"
התנערתי ממנה. את המכה הבאה היא הנחיתה לי על הפנים. "מה זאת
אומרת די?! מה זאת אומרת די?!" לא היה טעם לשאול מה אכפת לה
שאני עומדת עקום, את זה כבר למדתי בכיתה ה'. חזרתי בערב חורפי
מהמשחקים למטה, בלי מעיל. כשיצאתי היה חם מידי. היא כיסחה אותי
במכות, אפילו לא הלכה להביא את החגורה, בו במקום. "כמה פעמים
אמרתי לך ללבוש מעיל בחורף?! גם אם את יוצאת בצהרים?! בחוץ לא
הולך ונהיה יותר חם!" אחרי כמה דקות של צעקות ומכות, אחרי שכבר
קרסתי בבכי על הרצפה, היא הלכה לחדר שלה. בעלבון של ילדים,
עלבון לחוש הצדק וההגיון הבסיסי, בין יבבה ליבבה שאלתי: "מה
עשיתי לך... אז מה אם יהיה לי קר... אז מה אם אני אהיה חולה...
מה זה חשוב לך..."
והיא, במהירות של עיט, מסתכלת מתוך חריצים, מסננת מבין
השיניים,  "שאת תהיי חולה... ואני אצטרך להפסיד עבודה
בגללך..." ותופסת לי את השערות ודופקת לי את הראש בקיר, עוד
פעם, עוד פעם, ועוד פעם, והבכי הופך לגיהוקים שהסרעפת מכתיבה,
בעדה שלה קוראים לזה "היסטריקה", שפירושו ילד שבוכה בלי שום
סיבה, ואני יודעת שאם אני חולה אני נשארת לבד בבית, אבל הויכוח
התיאורטי הופסק במכה. בהרבה מכות. יום אחד היא תהיה זקנה,
חולפת מחשבה מהירה. יום אחד היא לא תהיה יותר חזקה ממני, ואז
אני ארביץ לה. שתרגיש מה זה.
ואני ליד הסלט, עם הסכין ביד, והמחשבות באות בסטייל של קרוסלה.
פעם אחת ולתמיד. שלא תרים עלי יד יותר. זה לא מספיק חד, יהיה
צריך כמה דקירות. ממתי המילה "די" מחרפנת אותה? מקנאה באחים
מננדז, הייתה להם גישה לנשק חם. אחרי הדקירה הראשונה כבר בטח
לא יהיה לי אומץ. ומה אם היא תישאר בחיים. בית סוהר. היא יכלה
פשוט לעשות הפלה. כבר היה לה ניסיון. אני לא אהיה כמוה. אני לא
אזהם את עצמי באלימות.

אחרי שבועיים חזרתי מהבסיס. היא לא הייתה בבית. ארזתי כמה
שיכולתי וזרקתי הכל לאוטו של נעמה. גרתי אצלה כמה חודשים, עד
השחרור. מצאתי עבודה עוד לפני שהלכתי לבקו"ם, תמיד יש מי שצריך
ממר"מניק. שכרתי דירה לא רחוק מנעמה, ונועם ואני התחלנו לצאת.
ואז היא התקשרה.
"בואי תחזרי הביתה. אימא ובת לא יכולות להתגרש. נפתח דף חדש."
"אני לא חוזרת."
"את חייבת לי! אני גידלתי אותך! אני טיפלתי בך! אני עשיתי ממך
מה שאת!" היא רתחה. "כמה רבתי איתך כדי שתלמדי! בזכותי יש לך
עכשיו עבודה! בזכותי יש לך דירה! בזכותי את מסתדרת בחיים!"
"רבת איתי? כדי שאני אלמד?"
"כן! את רצית כל הזמן לראות טלוויזיה, לקרוא את הספרים שלך. זה
בזכותי!"
"אז ניצחת, אבל לפעמים עדיף להפסיד. זה שעור חשוב בשבילך, אבל
את אף פעם לא תלמדי."
ניתקתי.