עזיאל מתעורר מרעש עמום של זרדים נשרפים. נשמע כאילו מישהו
עושה מדורה ממש מאחורי הגבעה, עליה הוא נח. עזיאל אוחז בסכינו
בחוזקה, וידיו מזיעות. פלשתים ליסטים מסתובבים בדרכים, ויש
כאלו שיאמרו, שגם עמלקים עוד אפשר לפגוש באזור. חמוריו של
עזיאל ערים, אך שקטים, כיוון שעזיאל חסם פיותיהם ברסנים. יסכה
אחותו תמיד האשימה אותו, כי הוא מתעלל בבעלי החיים המסכנים
בעוצמה בה הוא קושר את הרסנים, ועזיאל חשב עתה כי לו הייתה
יודעת, שהשקט שהביאו לו הרסנים אולי הציל את חייו, ייתכן
והייתה מדברת אחרת. לברוח במהירות עם החמורים העמוסים בסחורת
אביו בוודאי ימשוך את תשומת ליבם של הנמצאים מאחורי הגבעה,
ואלו בוודאי ירדפו אחריו. אך עזיאל לא שמע קולות דיבור מאחורי
הגבעה. מה שאמר, שהנמצאים שם בוודאי ישנים. הוא החליט לחסלם
בשנתם, אם יראה שהוא מסוגל לעשות זאת. קול אביו, האומר לו:
"בחירותיך בחיים הן פזיזות וחסרות זהירות", נשמע רק באחורי
תודעתו, והוא כלל לא עצר לרגע לחשוב על חוסר ההיגיון שבתכניתו
ועל האפשרות, שאין שום אויב ומזיד מאחורי הגבעה, אלא רק עוברי
אורח פשוטים ממש כמותו. עזיאל פוסע בשקט במעלה הגבעה, ועוד
לפני שהגיע לפסגתה, הוא מבחין באורה של מדורה קטנה. הוא ממשיך
מעלה ומסתתר מאחורי סלע גדול, ידו הימנית ממשיכה לחנוק את
הסכין וזאת השמאלית מנגבת את הזיעה ממצחו. עזיאל מעולם לא הרג
אדם, גם בעלי חיים הרג רק מעט. כבר שנים, שלא עשה זאת, לאחר
שאביו החליט כי עזיאל אינו מוכשר דיו במלאכת השחיטה ונתן מלאכה
זאת בידי אחיו הבכורים. ליד המדורה שבמורד הגבעה שכב אדם אחד
בלבד, אדם עטוף גלימה שחורה, אשר לבושו לא הסגיר השתייכות
לאיזשהו משנים-עשר השבטים, מה שבהחלט עזר לעזיאל לקטלגו כ"זר",
ומכאן- "אויב". ראשו של האיש היה חסר שערות באופן מוחלט, לא
גבות ולא ריסים, לא זיפים ולא פאות, ופניו היו קפואים ומעוררי
יראה. האיש ישן, ראשו מונח על תרמילו, ובשתי ידיו אחז הישן
בחרב גדולה ויפה, מעוצבת ביהלומים וזהב. הפחד עלה בראשו של
עזיאל. ההיגיון אמר, כי אין הוא יכול להתעמת עם הזר גדול הגוף
והחרב, אך תאוות הבצע של עזיאל קמה על ההיגיון וציינה, כי חרבו
המעוצבת של הזר שוויה פי אלפי מונים על הסחורה, שהובילו חמוריו
של עזיאל, שהיו בעצם חמוריו של אביו, שיעברו עם הזמן אל אחיו
הגדול. עזיאל היה חסר רכוש, והזדמנות זאת להתעשר נטעה בו תאוות
רצח, שלא הייתה קיימת בו קודם לכן. הוא החליט לחסל את הזר הישן
ויהי-מה. אך עוד לפני שהחל את צעידתו במורד הגבעה, הגיח זאב
שחור מתוך החשכה והחל מתקרב אל הזר. עזיאל ידע, כי זאבים
מתרחקים מן האש, אולם זאב רעב יילך קרוב אל המדורה, לו ירגיש
שאין לו אפשרות אחרת לצוד מזון. עזיאל כבר חישב את הזמן,
שייאלץ לחכות עד שיסיים הזאב עם גופת הזר והוא יוכל ללכת ולקחת
לעצמו את החרב. אולם משהו לא צפוי קרה, כאשר ניסה עזיאל לחזור
אל מסתורו שמאחורי הסלע, החליקה רגלו והוא גלש מטה אל הקרקע
ואבנים קטנות נתקעות בפניו, שורטות את ידיו וחובטות בגבו. מן
הרעש התעורר הזר וראה את הזאב מסתובב ובורח חזרה אל הלילה, אך
לא רץ מהר מספיק, כיוון שהזר הטיל את חרבו ופגע ישירות בגב
הזאב והרג אותו. אחר הלך אליו ושלף את הלהב מן הגופה. עזיאל
שוכב על הרצפה וכל גופו כואב, הזר מתקרב אליו וחרבו בידיו,
עזיאל חושב שהנה, זהו זמן טוב להתפלל ובטוח, כי הזר הולך לקחת
ממנו את חייו. אך האיש בגלימה השחורה רק מושיט אליו את ידו,
ואומר: "הצלת אותי מהזאב, למה?"

הזר סירב לומר מהיכן בא ולאן הוא הולך, אך דבר אחד היה ברור:
הוא החליט, שהוא מסרב לנטוש את עזיאל, עד אשר יחזיר לעזיאל
טובה על הצלת חייו מן הזאב. עזיאל היה בדרכו לסאלם למכור את
הצמר של אביו ולאחר מאורעות אותו הלילה הוא החליט, כי שומר
צמוד כמו זה לא יזיק לו כלל וכלל. שמו של האיש היה שן. שן ללא
ספק היה זר, אך שפת העברים בפיו הייתה מושלמת. עורו היה בהיר
מדי, עיניו כחולות מדי, תנועותיו עדינות ושפתו נטולת גסויות.
לא היה שום פרט בו, שקישר אותו אל הארץ הזאת. "אני בשליחות
חשובה", הסביר שן, "אינני יכול לומר לך מי שלח אותי ומה מטרתי,
אך אוכל רק להבטיח לך שאינני אויב" . "בוודאי אינך מהמזרח או
מהדרום", אמר עזיאל, "האם אתה בא מארצות הצפון?". "לא בדיוק,
עזיאל, לא בדיוק", הזר הלך לצידו וחרבו, שנחה עתה בנדנה, לא
הפסיקה להטריד את מחשבתו של עזיאל. הזר לא דיבר הרבה. עזיאל
סיפר לו על אדמתו של אביו ועל העבודה אותה הוא מבצע. הזר הביע
התעניינות בסיפוריו ואף שאל שאלות הנוגעות לכלכלת המשפחה וגם
שאלות על הפולחן. "האם אינך מכיר את פולחן האלוהים?" תמה
עזיאל, והזר ענה, כי במקום ממנו הוא בא לא סוגדים לשום אל.

לקראת הערב הם הגיעו לסאלם. עזיאל רצה לפנות אל אכסניה זולה
בקצה העיר, אולם שן התעקש לשלם לשניהם על חדרים באכסניה יקרה,
הקרובה אל השוק. ארנקו של שן היה מלא במטבעות זהב וכסף, ונראה
שהוא נפטר מהם ללא הינד עפעף. תאוות הבצע של עזיאל גברה בו,
והוא לא יכול היה להסיר את מחשבתו מארנק העור העצום. בלילה
הגיעה אישה אל דלתו של עזיאל. היא סיפרה, כי זר חסר שיער ובעל
פנים מפחידות שילם לה כדי להעביר בנעימים את הלילה עם עזיאל.
היא נכנסה, רחצה את עזיאל בדלי המים שבחדר ואז הכניסה אותו אל
המיטה ונשארה עימו גם לאחר שנרדם. היא קיבלה תשלום ללילה שלם.


באותו הלילה עמד הבעל-שן ערום בחדרו. בלהב חרבו השתקפה דמותו,
גופו החלק משערות מעוצב בשרירים ומירכיו נתלו רגליו, שאותן היה
חייב להסתיר בזמן הימצאותו על הארץ. רגלי התרנגול שלו, הן
שהסגירו את מוצאו האמיתי: הבעל שן חציו אדם וחציו שד, בנם של
האדם הראשון ושל לילית, מלכת השדים. הבעל שן קרא בשם אימו והיא
נגלתה לפניו בתוך כד היין, שאחז בידיו. קלסתרונה על פני הנוזל
היה מדויק, יפה, מרושע ומעורר תאווה. לילית שכבה עם כל מאות
אלפי ילדיה, כשם ששכבה עם מיליוני שדים ובני אדם אחרים בימי
חייה, וגם הבעל שן הכיר טוב מאוד את התאווה, המכילה בתוכה השדה
הזאת. "אתה מתגעגע אלינו, בן?" היא שאלה בזלזול, והבעל שן רק
ענה בקור רוח, שהוא ימלא את המוטל עליו ויחזור אל ארץ השדים.
"אם לא תמלא, לא נורא, בן", אמרה לילית, "איש בממלכה אינו
מתגעגע אליך יותר מדי, מצידנו אתה יכול שלא לחזור" ונעלמה.
אימו של הבעל שן, היא שהציעה לסלקו אל ארצות האדם. היה זה לאחר
שהצליח להטריד רבים מבין שוכני ממלכת השדים בדברי התוכחה שלו
על חוסר הקשר האימהי של אימו עם ילדיה - אחיו, אשר היו רבים
מאוד, כעסו עליו על שהוא מטריד אותם בזמן האורגיות, משחקיהם
האלימים וחגיגות השתייה. ולילית שנאה את שטף דיבורו באוזניה,
בזמן שקיימה יחסי מין עם אחד מאחיו. עם הבעל שן לא שכבה כבר
זמן רב, כיוון שלא מצאה בו יותר עניין, לאחר שלא הצליחה לסתום
את פיו. לא היו שום חוקים בממלכת השדים וכאשר הופרעו השדים
ממשחקיהם, הם פשוט זרקו את הבעל שן החוצה, אל עולמם של בני
האדם, שם הוא בן תמותה ממש כמו אביו מולידו.
הבעל שן כבר היה כאן פעם. מספר עמים קטנים סגדו לו בעבר והיו
מעלים לו קורבנות, אולם הם נעלמו בעקבות כיבושי העברים בארץ
כנען והבעל שן, שללא פולחן אדם היה נטול כל כוח, ברח אל ארץ
השדים, שם עצר מלהזדקן ויכול היה לבלות את חייו במין ושאר
תענוגות, עד אותו היום בו הושלך החוצה.

בבוקר ישבו השניים במרפסת האכסניה ושתו תה מר. עזיאל הודה לשן
על מתנתו, וזה אמר שאין דבר ושהוא עדיין חייב לו על הצלת חייו.
"מה יותר מכל היית רוצה?" שאל שן, ועזיאל החל לגמגם: "לא
יודע... מה אתה מציע?". "ובכל זאת" התעקש שן, ועזיאל ענה:
"כסף... זהב... אבל אני לא יודע אם יש לך...". שן הוציא חופן
מטבעות מארנקו והניח אותם על השולחן. "אתה לא חושב מספיק
רחוק", אמר שן, "תאמר לי מה באמת אתה רוצה ממה שיש בעולם הזה.
"אני פשוט רוצה להיות איש עשיר", נאנח עזיאל, "אני רוצה כסף,
נשים וכבוד". "מה מונע ממך להיות עשיר?", שאל שן. "לאבי ארבע
נשים ומהם יש לו חמישה-עשר ילדים, שמונה מהם מבוגרים יותר
ממני, והירושה תעבור אל הבכור ביותר. לנצח אהיה תלוי בו
ובכספו", אמר עזיאל. "אם כך", ענה שן, "אני אדאג לכך, שירושת
אביך תעבור אליך". עזיאל הביט בו באימה, "איך תעשה זאת?". "אל
תחשוב על כך, אתה בדרכך אל השוק, נכון? למכור את הצמר? לך עשה
זאת, לאחר שתסיים, חזור לביתך והרכוש יעבור כולו אליך". שן קם
והלך בלא לומר דבר, ונטש את עזיאל אוחז בכוס התה שלו ושקוע
במחשבות.

את דרכו אל ביתו של עזיאל עשה בריצה. רגלי השד שלו לעולם אינן
מתעייפות, את שסוסים עוברים בשבוע הוא עבר ביום, כפות רגליו
כמעט מרחפות מעל פני הקרקע, מותיר מאחוריו עמודי אבק ענקיים.
מרחוק ניתן היה לחשוב, שסופה עוברת במדבר. הוא חנה על ענפיו של
עץ מול ביתו עשוי החימר של עזיאל, וחיכה עד שיחשיך. כאשר ירד
הלילה, קפץ הבעל שן מעל שער הכניסה ונכנס אל הבית. את ביתו של
עזיאל מצא בעזרת עוברי אורח, שכיוונו אותו, אולם הוא לא יכול
היה לנחש באיזה מן החדרים מתגוררים האחים, אותם היה צריך
להרוג. הוא החליט לעבור חדר חדר ולרצוח את כולם. הוא פסע
במסדרון ופתח את הדלת הראשונה. הוא נכנס ומצא שם ילדה קטנה כבת
שבע, ישנה. "אותה בוודאי, שאינני צריך להרוג", הוא חשב לעצמו
ויצא החוצה מן החדר, סוגר את הדלת. הוא המשיך לחדר הבא, שבו
ישן בחור צעיר, שבהחלט יכול היה להיות אחד האחים אותם צריך היה
לחסל. הוא הרים את חרבו והתכונן להנחית אותה על ליבו של הבחור.
משימתו הייתה פשוטה - להרוג כמה שיותר בני אדם, אך רק בעקבות
בקשה מפורשת או לא מפורשת של אדם אחר ואז יוכל לחזור אל בורות
העינוגים, בהם בילה את אלפי השנים האחרונות. היה לו ברור, כי
שבקשה כזאת יוכל להוציא מעזיאל, שהרי תאוות הבצע של עזיאל נדפה
ממנו בכמויות שאפו של שד לא יפספס לעולם. הוא רצה לחזור לשם
והיה מוכן לשתוק, לא לדרוש יותר דבר מאימו לילית, רק לא להמשיך
לחיות על פני האדמה הזאת, בה הוא בן תמותה, והיעלמותו מן העולם
זהו רק עניין של זמן. אבל משהו מנע ממנו. "זה הצד האנושי שבך",
צחקה עליו בראשו קולה של אימו, ולא הייתה זאת סתם אשליה. לילית
הייתה שם, בראשו, צופה בו, מחכה לראות את בנה מחסל את הבחור.
"זה לא הצד האנושי שלי", ענה הבעל שן ללא קול, "בן אדם רוצח
בחייו הקצרים יותר משאלף שדים רוצחים בכל חייהם". "אבל הרגש,
המעצורים, הם החלק האנושי בך, בני. אני בטח לא העברתי אליך את
התכונות המטופשות האלו". "לא, אימא, לא הורשת לי דבר, ככל
הנראה". הוא מוריד את החרב, מחזיר אותה לנדנה ויוצא מן החדר.

כעבור שלושה ימים מגיע עזיאל אל ביתו. בדרכו חזרה מסאלם הוא
מתכנן כבר את חייו החדשים עם רכושו של אביו וללא נוכחותם
המטרידה של אחיו הגדולים. כאשר נכנס בשער העץ, שבנה אביו בגדר
שסביב בית החימר הגדול, היה עוד אור יום, ועזיאל רואה בבירור
את אחיו מתרוצצים להם מסביב, עסוקים בענייניהם. "ברוך הבא
הביתה", אמר לו אחיו הגדול בחיוך, ובתוך עזיאל בערה לה אש שנאה
ורוע. הוא קילל את שן על ששיקר לו וגרם לו להאמין, שהוא הולך
לפטור אותו ממשפחתו. בזעמו החליט לסור מייד לחדרו. כאשר פתח את
הדלת, מצא עזיאל את שן יושב על מיטתו. "מה אתה עושה כאן?", שאל
עזיאל בזעם, ושן ענה: "אתה רוצה להיות עשיר?". "אתה יודע, שאני
רוצה להיות עשיר!" אמר עזיאל בתסכול. "אני אעשה אותך עשיר, אבל
לא ארצח את משפחתך", המשיך שן. הוא קם מן המיטה והביט החוצה מן
החלון אל האנשים העובדים בשדות. "אז איך תעשה את זה?". שן מנתק
את ארנקו וזורק אותו על מיטתו של עזיאל. "אני יכול לדאוג לך
לעוד הרבה כאלו, אבל עליך לעשות משהו בשבילי". "לעשות משהו
בשבילך?! אתה הרי חייב לי!", זעק עזיאל, "אני הצלתי את חייך".
"עדיף, שתשאיר את שקריך לעצמך", אמר הבעל שן בלחש, "אני יודע,
שרצית לרצוח אותי בעבור חרבי". עזיאל שותק באימה. "אם אתה
מעוניין לדעת מהיכן יש לי את המידע הזה, אז דע לך, שאני יודע
דברים רבים. חיפשתי אותך במדבר ימים רבים. הלכתי בעקבות ריח
תאוות הבצע הנודף ממך". הוא מסיר את מגפיו, מרים את גלימתו
מעלה, ומתחתיה מתגלים רגלי התרנגול שלו, רגליו של שד. עזיאל
רוצה לצרוח לעזרה, אולם פיו נאלם. "אני אעשה אותך עשיר, עזיאל,
מאוד עשיר, אך בתמורה עליך לסגוד לי, להקריב לי קורבנות, לומר
את שמי, הבעל שן, עשרות, מאות ואלפי פעם ביום. עליך להעביר את
אמונתך זאת לבניך והם לבניהם והם לכל מי שיבואו אחריהם, עליך
להפוך אותי לאל, הפוך אותי לבן אלמוות, כל עוד יעשו זאת- יהיו
צאצאיך עשירים ורמים". "אבל...", גמגם עזיאל, "אני עברי... אני
לא יכול לעבוד אל אחר...". "עברי טוב אתה, את משפחתך ביקשת
לרצוח, את אימך היית מוכר לזנות לו רק יכולת". עזיאל שותק.
"עשה את שאמרתי לך, הקרב לי קורבן כל ליל ירח מלא, שכח את
אלוהיך ואגמול לך על כך למשך כל ימיך". משהו בו קיווה, שעזיאל
יתנגד לו, שימחה, שיחזור בתשובה ויבקש מחילה מאלוהיו. אך עזיאל
שתק בהסכמה. העושר עיוור אותו. הבעל שן יצא ללא דברים נוספים
מן הדלת, עטוף בגלימתו, רגלי התרנגול שלו מוחבאות במגפיו וחרבו
חגורה על גבו. הוא היה זר בארץ האלוהים והיה זר בכל ארץ אחרת
אליה יגיע. הוא האמין בכאוס, אך מצפונו היה קיים אי-שם בשולי
תודעתו, מניע אותו מן הרשע בו לקו אחיו. אל אימו הוא לא שב
עוד, לעולם.

את דמותו של הבעל שן יצרתי לאחר קריאת הספר "המיתולוגיה
היהודית" מאת חגי דגן. הדמות רדפה אותי עד אשר דחסתי אותה
לסיפור הזה ואני מקווה שנפטרתי ממנה אחת ולתמיד