פרק ראשון מתוך הרומן  "עטלפים פונים שמאלה"-
עותקים של הספר ניתן להשיג כרגע רק דרכי.

"הטעות של היטלר היתה שהוא פשוט לא הבין שלא הגזע קובע מי נחות
ומי עליון כי אם הסביבה שאתה חי בה. אם בן אדם גדל קונפורמיסט,
תחרותי או רודף בצע אז הוא נחות ולדעתי צריכים לעשות לו שואה.
כן, יש אנשים שמגיעה להם שואה, היא לא צריכה להיות אכזרית...
לא להתעלל בהם... רק להדביר..."
"אתה חולה, עגור, יודע מה זה חולה?" חשבתי שאני הולך להקיא
ממנו.
הוא לקח עוד שאיפה מהג'וינט והעביר אותו אלי.
"תראה..." הוא אמר. "אני יודע שקשה לך לקבל את המחשבה הזאת,
היא באמת נורא אכזרית, אבל בעצם אם אנחנו מחסלים את כל אותם
גורמים נחותים אנחנו יוצרים לילדים שלנו עולם טוב יותר. תחשוב
על זה. לא יהיה זיהום אוויר, בלי מלחמות, בלי רדיפה אחרי כסף
שתגרור אנשים לאלימות ולעוני, בלי מוסכמות חברתיות מעצבנות...
הילדים שלנו יוכלו ללכת ערומים ברחוב אם רק ירצו, ואם בן אדם
יקום בבוקר ויחליט שרע לו, מה שלדעתי לא יקרה בעולם שלי, אז
הוא יוכל ללכת להתאבד בלי שאף אחד יפריע לו... כי לא תהיה שום
מוסכמה חברתית מטומטמת נגד זה... אבל זה רק חלק קטן, יש עוד
המון דברים שכדי להשיג אותם אנחנו צריכים להקשיח את עצמנו קצת
ו..."
"אני שונאת כשאתה מדבר ככה, עגור". זאת הייתה אלבי. היא שכבה
מסוממת קלות על השמיכה בצד ואנחנו בכלל היינו בטוחים שהיא ישנה
ולא שומעת אותנו. "אני שונאת כשאתה מדבר ככה, לא ממש אכפת לי
מה הדעות שלך אבל אתה מברבר על דברים גדולים ממך שלעולם לא
תגיע אליהם... שואה שניה... אתה ואיזה צבא? אני שונאת כשאתה לא
מפסיק לקשקש, עגור".
"זה לא משנה מה אני יכול או לא יכול לעשות, דיברתי על מה צריך
לעשות", ענה עגור בכעס.
"מה צריך לעשות?!" היא צחקה. "הדבר היחידי שאתה צריך לעשות זה
להעביר אלי את הג'וינט הזה".
"אני הולך לחפש את איתמר", אמרתי, ויצאתי מהמערה.

הייתי רוצה לגור כאן, בתוך המערה שבצוק הנמצאת שתי מטר מהחוף
היפהפה והנטוש הזה. המקום ננטש אחרי שהעירייה שמה שלט "סכנה
מפולת" ליד הצוק, אז בחוף הזה אין מציל ואין מוכרי ארטיקים שלא
הצליחו להשתלט על שער החזה שלהם. כאן יש רק נודיסטים, היפים
מטורפים, כמה זקנים ואותנו, אנחנו באים לכאן כל פעם שבא לנו
לברוח מן הרעש של העיר שנמצאת נורא קרוב בעצם, שם מעבר
לצוק...
אבל הרגשה של עולם אחר... העולם ההוא, שם בעיר מלא בכל אותם
אנשים שעגור רוצה לעשות להם שואה, גם אני שונא אותם, אבל מעולם
לא עלו בי מחשבות על השמדה המונית.

לקח לי כמה דקות למצוא את איתמר. הוא ישב בנקודה קטנה על החוף
שהוסתרה בידי סלעים ודיבר עם שתי בחורות לבושות כמו היפיות,
שמלות צבעוניות ותכשיטים שאנטיים מוזרים. התקרבתי אליהם ואיתמר
הציג אותי. קראו להן הדר והדס. זה הצחיק אותי אבל לא אמרתי
כלום בנוגע לכך. שתיהן די מטומטמות, גיליתי את זה אחרי עשר
דקות של שיחה. הן היו מסוג האנשים האלה שהיו כל כך מנותקים עד
שלא יכלו להגיד לך אפילו איך קוראים לראש הממשלה, או גרוע
מזה...הם יזבלו לך שעות על התאחדות עם הטבע ועל הרמוניה אבל
כאשר תעלה נושא כמו ניסויים בבעלי-חיים הם יגידו שהם לא מבינים
בפוליטיקה ויחזרו לדבר על קארמה. לא שיש לי משהו נגד רוחניות,
השאלה היא האם הבן אדם באמת רוחני או שהוא סתם עושה את עצמו
כדי למשוך תשומת לב.

השיחה שלהן עם איתמר נסבה סביב שאלת השאלות: "אלוהים - כן או
לא?"

כשהייתי הרבה יותר קטן לקחו את הכיתה שלי לטיול באיזה בניין
מוזר שהיה מעין מאחז של דוסים. לא ממש הבנתי את זה אבל זה היה
כאילו שלקחו אותנו לשם כדי לשטוף לנו את הראש. כל היום אנשים
מזוקנים הרצו לנו על התנ"ך, שלדעתי הוא הספר המשעמם ביותר
בעולם (אפילו יותר מהחטא ועונשו) והראו לנו איך מייצרים ספרי
תנ"ך (כל זאת על חשבון יום לימודים שבו יכולנו ללמוד משהו הרבה
יעיל וגם על חשבון הכסף של ההורים שלי שעבדו די קשה בשבילו,
בניגוד לדוסים שלא עובדים וחיים כמו עלוקות על חשבון משלם
המסים) ולבסוף לקחו אותנו לראות איזה רבי שעמד על במה וצעק
דברים כמו: "מה יותר חשוב...אלוהים או סוכרייה? התנ"ך או
עוגיה?" כל הילדים ענו לו כמובן ב-"אלוהים יותר חשוב, התנ"ך
יותר חשוב" ואני רציתי לצעוק: "סוכרייה, עוגיה" אבל פשוט לא
אמרתי כלום, כי פחדתי מהילדים האחרים ופחדתי גם מהמורה שלי. גם
ככה כבר חטפתי ממנה מספיק בגלל שבכל פעם שהיא הייתה דורשת ממני
להקריא מהספר בשיעורי תנ"ך אז הייתי אומר יהווה במקום שבו כתוב
יהווה ואז היא הייתה צועקת עלי: "אסור להגיד את המילה הזאת!
שלא תעיז להגיד את זה שוב! איפה שזה כתוב לך תגיד אדוני או
אלוהים!"
"אבל לא כתוב אלוהים... כתוב יהווה..."
"שתוק! אמרתי לך לא להגיד את זה!"
"מה לא להגיד? יהווה?"
"לא!"
"אז מה כן?"
"אלוהים"
"אסור להגיד אלוהים?"
"אסור להגיד יהווה!"
"אז למה אמרת עכשיו יהווה?"
"הא...כי...כי...הייתי צריכה להסביר לך...לא להגיד את המילה
הזאת, כל פעם שהיא כתובה תגיד אלוהים".
"אז איפה שכתוב אלוהים להגיד יהווה?"
"עוף מהכיתה! כופר!"

אז...יש אלוהים?

הדס טענה שיש אלוהים, היא יודעת את זה בגלל שפעם היא ראתה אותו
בשוק בלונדון כשנסעה לשם עם אביה. "אני נשבעת לכם, הוא קנה
שעון קוקייה, הסתכלתי עליו ומיד ידעתי שהוא אלוהים, אפילו
שאלתי אותו אם הוא אלוהים והוא אמר לי שכן". רציתי לצחוק לה
בפנים אבל נשכתי חזק את השפתיים כי אני לא אוהב להעליב אנשים.
הסתכלתי על איתמר כדי לראות איך הוא יגיב, הוא שמר על ארשת
הפנים הרצינית שלו ובכלל לא נראה שהוא מתאמץ לא לצחוק.
עברה לי מחשבה מצחיקה בראש, לשאול את הדס אם אלוהים אמר לה
שהוא צריך לגעת לה במקומות הקדושים ושבעצם היא נשלחה ללונדון
בכוונה תחילה כדי לפגוש אותו. ויתרתי על זה, ידעתי שאיתמר לא
יאהב את זה בכלל וחוץ מזה הייתה לי הרגשה טובה שאנחנו הולכים
לקבל זיון משתי הטיפשות האלה. רעיון לא רע בכלל בהתחשב בעובדה
שמאז שיעל העיפה אותי לכל הרוחות לפני חצי שנה הזין שלי לא מצא
את דרכו לשום מקום חוץ מאשר כף ידי הימנית.
הדר טענה שאין אלוהים, היא מאמינה שאין כוח עליון ושכולנו ביחד
זה בעצם אלוהים אחד גדול ושהמחשבות שלנו הן הכוח שבורא עוד
ועוד דברים. היא אפילו נתנה לנו דוגמא: "פעם בלילה חלמתי על
גלידה ובבוקר גיליתי שמקימים גלידרייה מול הבית שלנו, איך אתם
מסבירים את זה? אתם מבינים, זה הכל חלק מאתנו, אנחנו הכל" היא
פורשת את שתי ידיה כמנסה לחבוק את היקום כולו אך לאחר שהבינה
שזה בילתי אפשרי חיבקה את הדס במקום.
איתמר הסביר להדר שהאמונה שלה זאת בעצם משנתם של הבודהיסטים,
גם הם מאמינים שאין כוח עליון ושכל הבריאה נובעת מאתנו. אז הדר
שאלה אם בודהיסטים אלה האנשים האלה שיושבים בישיבה מזרחית,
עוצמים עיניים ועושים בזזזז.....
איתמר הסביר לה בחיוך האבהי שלו שכן. "קוראים לזה מדיטציה",
הוא אמר, "אבל יש עוד דברים שהם עושים כחלק מאמונה שלהם כמו לא
לאכול בשר".
"לא לאכול בשר בכלל?" שאלה הדר.
"לא", אמר איתמר והיפנה את מבטו אל עבר הים.
"אפילו לא סטייקים שקונים בסופר?" איתמר ענה לשלילה, איך הוא
מצליח לשמור על איפוק כזה?
"ומה עם עוף?"
שמתי את ראשי בין רגלי וכיסיתי אותו בידי כמו שאני עושה כשיש
לי הנגאובר, הייתי בטוח שהנה זה בא, אני הולך להיקרע מצחוק.
כשאיתמר אמר לה שגם אסור לאכול עוף הדר גירדה את ראשה ואמרה:
"אז אולי בכל זאת יש אלוהים" זה היה כבר יותר מדי, פרצתי בצחוק
אדיר.
אני זוכר שפעם כשהייתי ילד קטן ההורים שלי לקחו אותי לראות
הופעה של איש לבוש כמו גמל שהיה עושה קולות מצחיקים. באותה
הופעה, שבטח היום הייתי רואה בה משהו מטופש, צחקתי כמו שלא
צחקתי קודם, עיניי התמלאו בדמעות של אושר רגעי וגרוני התייבש
מרוב מאמץ, כל גופי רעד והוריי החזיקו אותי כדי שלא אפול
מהכיסא.
היום...זה קרה שוב. קודם חשבתי שהדס היא הבחורה הטיפשה ביותר
בעולם, עכשיו התברר שהדר אפילו יותר טיפשה ממנה...

כאשר צחקתי צרחתי: "אני מצטער, אני מצטער". פחדתי שהדר תיעלב.
אבל הן שאלו אותי: "על מה אתה מצטער?" הן צחקו גם, אני הדבקתי
אותן והן פשוט לא הבינו שהן הבדיחה. אז שלושתנו שאגנו כמו
מטורפים, ואיתמר שעדיין נשאר רציני אמר: "לצחוק זה בריא, זה
מחיה את הנפש". הוא לא הסתכל עלינו בכלל, אלא רק אל עבר הים,
רציני כתמיד.
"מה איתכם?" שאלה הדס. "אתם מאמינים באלוהים?"
"לא", עניתי במהירות. "אני לא מאמין באלוהים ולא בשום הוקוס
פוקוס אחר". חשבתי שראיתי מבט נעלב בפניה של הדר, כאילו היא
מנסה להגיד לי: "אבל ראיתי אותו בשוק בלונדון, הוא קנה שעון
קוקייה ועשה בי מעשה סדום, מה אתה לא מאמין לי?" אבל היא פשוט
הפנתה את מבטה אל איתמר והציגה לו שנית את השאלה.
"אני לא יודע", אמר איתמר. "אני באמת לא יודע".
"מה זאת אומרת אתה לא יודע?" הדס והדר היו מופתעות. "אתה מאמין
או לא?"
"אני לא יודע", הוא אמר שוב. "זאת הפילוסופיה שלי, אני לא אומר
שיש אלוהים, אני גם לא אומר שאין כי אין לי הוכחות לכך, וגם אם
יש, אני לא יודע איזו אמונה היא הנכונה... אולי היהודים
צודקים, אולי הנוצרים...אולי המוסלמים...אולי הפגאנים...אולי
השטניסטים צודקים...אולי כולם טועים...לא יודע...מעולם לא
הוכיחו לי שום דבר, זה כמו שאם תשאלי אותי אם אני מאמין
בחיזרים... מעולם לא ראיתי חיזר אז אני לא יודע אם יש כאלה,
אבל גם לא טיילתי בכל הפלאנטות ביקום כדי להגיד שאין, הבנת?"
הדר שוב גירדה את ראשה, לא ניראה לי שהיא הבינה. "אז אתה מאמין
או לא?"
"בואי נשנה נושא", אמר איתמר בטון האבהי שלו שהתחיל כבר לעצבן
אותי, הוא כנראה לא הבין ששתי הבחורות האלה הן לא ילדות בנות 5
שמותר להן להיות כל כך הלומות, אלא בנות 15 לפחות, אז אפשר
לצפות מהן לטיפה אינטליגנציה, אינטליגנציה שלצערי לא זכינו בה
מהן באותו יום.

"אבא שלי אומר שהמוסלמים לא צודקים בכלום" אמרה הדס

יש אנשים שעגור רוצה לעשות להם שואה,
את הדס והדר הוא בטח היה שם בגן חיות.