לבת שלי אני אקרא מיכל.
מיכלי. מיכל שלי.
כדי שבעתיד חבר שלה,
ה חבר שלה, יזמין אותה אליו
לארוחה רומנטית ביום
ההולדת העשרים שלה.
על השולחן תהיה מפת תחרה לבנה,
ועליה הוא יניח באגרטל מחרסינה זר ורדים לבנים ואדומים.
הוא ימזוג לשניהם כוס יין  אדום
יבש מבציר משובח ויוציא מהתנור את הבשר
הצלוי שהוא מיטיב כל-כך להכין,
ואז רגע לפני שהם ישיקו כוסיות לחיים,
הוא יגיד לה:
"הי,רגע, כמעט ששכחתי מרוב ההתרגשות,"
יקום מהכסא שלו, יגש לעבר מערכת הסטראו שלו
שהיא פיסגת הטכנולוגיה, ילחץ על 'פליי', יחזור לשולחן,
יתיישב בכסא שמולה, וברקע יעלו הצלילים
המופלאים כל-כך של החיפושיות :  
" מי  של, מיי  בל   דיז אר   וורדס   דאט   קאם  תוגזר   וול,
מיי  מישל,
תוגדו גדו...  מישל מיי בל   ...  "

כן, אין לי ספק. לבת שלי אני אקרא מיכל.
מיכלי. מיכלי שלי.
מישל,
מ י י    בל.




בערב, אחרי שאישתי הולכת לישון
(ידא: פנטהאוז)