[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
גני שומרון

הוא סיים את הסיבובים שלו.
מתעכב לומר שלום לעלמה, המטפלת האדמונית.
היא חייכה אליו וצמצמה את עיניה, מסמנת בכף ידה שיבוא לשתות
אתה קפה ועוגה, אחרי שישלים את הסיבוב.

בצבא הוא היה מדריך כושר קרבי.
כעת הוא עבד כמאבטח בגן ילדים.
איזו עוד עבודה יכול להשיג חייל משוחרר בימינו.
זה היה או זה או להתלבש כמו צפרדע ולעמוד כל היום בתחנת דלק.
ולמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים,
לא היה שיא שאיפותיו בחיים.
אז הוא העדיף להחליף סט אחד של מדים במשנהו
ולעשות את מה שהוא עשה הכי טוב,
להגן.

מעבר לפינה באו התאומים רועי ועדו, ספק בריצה ספק בדידוי
ונעצרו לפניו.
הם היו תאומים סיאמיים, מחוברים בכף היד.
מהצד השני נעצרה מולם אביבית, ילדה קטנה ובלונדינית עם בליטה
גדולה בצדו השמאלי של מצחה.
הילדים היו חולים, חלקם סבלו מפיגור, חלקם מדפורמציות גנטיות,
חלקם מאוטיזם.

אף אחד מהם לא היה ילד רגיל.
אף אחד לא רצה לעבוד בגן הילדים הספציפי הזה.
הם אמרו שהם מיקמו אותו באריאל הרחוקה, כדי שלילדים תהיה
אווירה ירוקה ונוף הרים מרגיע, אבל האמת הייתה, שאף אחד לא רצה
אותם בסביבתו, ובאותה המידה הם יכלו למקם את המוסד בגבול עם
לבנון או עם מצרים.

הוא לקח את העבודה כי השכר היה סביר,
גבוה יותר מאשר בכל מוסד אחר
והוא נשאר כי בצוות היו אנשים קצת יותר טובים,
קצת יותר סבלנים מאשר בכל מקום אחר.

"אבי, אתה שומע?" רשרש מכשיר הקשר שהתנדנד על כתפו.
"שומע, אדם, מה קורה שם אצלך בשער, להביא לך משהו?" הוא לחץ על
הכפתור ושחרר.
לא הייתה תשובה.
"אדם, מה קורה?" הוא שאל שוב את המכשיר האומלל.
חריקות וצפצופים בקעו מהמכשיר,
שום דבר ברור שאפשר היה להבין אותו.
"אדם?"
"כשששש... יש כאן... כשששש... הוא מתעקש... כשששש". זה כל מה
שהמכשיר היה מסוגל להעביר.
"אדם, לא קיבלתי אותך, אמור שנית?"
לא הייתה תשובה.

הוא עדיין סייר בקומה הרביעית,
ייקח לו לפחות עוד עשר דקות להגיע לאדם.
הוא הסתובב ופנה לעבר המעליות.
בחצר המוסד הייתה גינת צמחי תיבול, שטיפחו החניכים המבוגרים
יותר. כל יום בשעת הצהרים היה אדם ניגש וקוטף כמה עלי נענע
טרייה בשביל התה.
כן, אדם המצחיק, לחוץ על תה הנענע שלו.
"אני תכף מגיע להחליף אותך", אמר אבי לתוך מכשיר הקשר הסורר,
לא מצפה לתשובה.

הוא לחץ על הכפתור והמתין למעלית שתגיע,
כשנזכר ששכח לקנות פחית משקה מהמכונה, שבקצה השני של המסדרון.
הוא הפנה את גבו לצלצול העדין של המעלית. ואז הוא שמע את
הנקישה.

לא היה עוד שום צליל אחר בעולם הדומה לצליל של דריכת האקדח.
הוא הסתובב על עומדו, רק כדי לראות את המחבל מביט בו בזעם.
עיניו היו גדולות ופעורות לרווחה, שפתיו משוכות לצדדים, על
בגדיו ההדורים היו כתמים אדומים ומהסכין שאחז בימינו נטף הדם.
בשמאלו הרועדת מאדרנלין הוא החזיק אקדח, את אקדחו של אדם,
וכיוון אותו לעבר אבי.

הוא הביט בעיניו ולא ראה שם דבר.
לא רגשות, לא חמלה, דבר לא, מלבד ריקנות ואפלה ומחשבה אחת,
אחת בלבד: "האם אני אספיק לעשות זאת לפניו?"
אבי לא חשב, הוא פעל.
באיטיות חלומית, בתנועה חלקה, הוא שלף את האקדח, דרך אותו,
כיוון למרכז המטרה וסחט את ההדק שלוש פעמים.

לאור הנסיבות, ומותו של אדם, שרון, המפקח האחראי, ביקש ממנו
שיישאר לפחות עד סוף המשמרת,
עד שיצליח למצוא מישהו בטווח הזמן הקצר, כדי להחליפו.

מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, כאשר המקום כבר היה שקט ושומם
וכל הילדים היו מכונסים בכיתות, מקבלים הסבר מהמטפלות על מה
שקרה. כאשר כל העיתונאים והשוטרים כבר הלכו, החלו הילדים לצאת
למסדרונות.
הם אחזו בידיהם ציורים, הם תמיד אחזו בידיהם ציורים.

הוא ישב עם עלמה במטבחון, הם כבר לא יאכלו את עוגת קרם האגוזים
שהוא כל-כך אהב. היא כרכה את ידה סביב מותנו והניחה את ראשה על
כתפו. עיניה היו לחות. "אדם היה בנאדם כל-כך טוב, כל-כך מצחיק.
הוא כל-כך יחסר לי." היא אמרה בלחש, נותנת לדמעות לזרום.
הוא הניד בראשו בלא קול, החליק את ידו על שיערה ולאחר קם ויצא
למסדרון.

אביבית, הילדה הקטנה הגישה לו ציור בו נראה שומר מכוון אקדח על
שד עם קרניים וכנפי עטלף.
"אתה גיבור", היא אמרה, "כולם אוהבים אותך,
כי הצלת אותנו מהשד".
הוא בחן את פניה של הילדה, תמה אם היא באמת מבינה את מה שקרה
כאן היום.

הטלפון הסלולארי שלו צלצל.
"אבי, אתה בסדר, שמעתי מה שקרה בחדשות, אתה בסדר ילד שלי?"
"אני בסדר אימא, אני מסיים פה עוד שעה, אני בבית עוד שעתיים,
הכל בסדר." הוא ענה.
אבל זה היה שקר, הוא לא היה בסדר, לא בסדר בכלל.

"למה גם אנחנו לא יכולים לחזור הביתה?" שאלה הילדה הקטנה, ספק
אותו, ספק את עצמה ופנתה משם בדילוג אחר חברותיה.

הוא הפנה לה את גבו והלך עד למרפסת, ולאחר יצא והתיישב על
מדרגות החירום, הרחק מכולם, מהילדים, מהמטפלות, מהמנהלים
והמנהלות והמפקחים האחראים ומכל והרעש. הוא הביט בציור, שהיה
עדיין נתון בידו, שומר אחר היה מצויר בפינה, קטן יותר, שוכב
בתוך כתם אדום. הוא נתן לציור לגלוש לרצפה. ולאחר הרכין את
ראשו בין שתי ידיו והחל לבכות.

בכל השירות הצבאי שלו הוא לא ירה באף אחד, הוא סרב לכל
הזימונים לסיירות וכשהתעקשו לשים אותו בקרבי הוא מצא את הדרך
לשמור על עקרונות הפציפיזם שלו - היה מדריך ספורט.
ועכשיו, הוא בכלל לא הרגיש כמו גיבור,
בשביל מה הוא היה צריך להגיע לכאן, להרוג את אדם? בשביל מה?
הרי אין כאן דבר מלבד ילדים. בשביל מה הוא היה צריך לדחוק את
אבי לפינה? הכל נראה כעת חסר הגיון, כמו חלום סוריאליסטי.
אבל זה לא היה חלום. וכשהוא יתעורר בבוקר, אדם לא יברך אותו
לשלום בחיוך.
לא, הם עשו ממנו רוצח.

למה, לעזאזל, הילדים המפגרים הללו לא חוזרים הביתה?

הוא בכה, והוא ידע את התשובה.
כי אף אחד לא רוצה אותם שם,
אפילו לא ההורים שלהם,
במיוחד לא ההורים שלהם,
הם היו אלו ששלחו אותם לכאן מלכתחילה.

זה כל מה שיש להם.
אין להם לאן לחזור.

הגן הקטן הזה, מוקף בגדרות תיל,
ומדריך ספורט עם אקדח גדול,
לשמור על חייהם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני רוצה
המלצת עורך!






אחד מתוסכל


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/04 18:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה