השמיים נפלו לי על הכתפיים. משא העולם כולו - עלי. יש תחושה של
עול כבד, אבל מחשל, על הכתפיים. בדיוק בנקודה הזו שתמיד, אבל
תמיד, תפוסה.
שמעתי שמנסים לברר מה בדיוק קרה לשמיים שגרם להם ליפול ככה,
אוכלוסיית העולם נאלצת ברובה ללכת כפוף, כי השמיים צנחו מגובה
מאות מטרים לגובה מטר שבעים וחמש.
אני לא אשקר, היו לי הרהורים על מציאת אותו נמושה שהעביר את
השמיים מהכתפיים שלו לשלי. ההרהורים האלו התחילו כשהחבר שלי
התלונן שהוא מרגיש שהוא יוצא עם אטלס המיתולוגי.
ניסיתי לנער קצת את השמיים, אולי הם ישתחררו ויעופו למקומם
הטבעי, אבל התוצאה היחידה הייתה גשם שהפך אותי לכלב ים רטוב.
מסתבר שהשמיים מחוברים אלי בכבלים לא נראים.
הלכתי לדבר עם אלוהים.
פתרון די נדוש, אני מודה, אבל זה הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב
עליו. צרחתי את השם של אלוהים, על כל הטיותיו, הגיתיו
ושטויותיו. אבל איפה אלוהים ואיפה אני? תגובה ממנו לא קיבלתי.
במקום זה קפץ ערס קטן מולי והתחיל לצחוק. ניסיתי להתרחק ממנו.
אבל הוא רדף אחרי והמשיך לצחוק. עוד ועוד אנשים הצטרפו אליו,
עד ששמתי לב שמיני תהלוכה עקבה אחרי וצחקה. נשבר לי. ניערתי
קצה שמיים. התחיל לרדת על התהלוכה גשם זלעפות, אז כולם התפזרו.
כולם, חוץ מאותו ערס קטן, ואיזה הומלס זקן, שאפילו הסתובב,
הפשיל מכנס וחשף לי ישבן. השתעשעתי ברעיון של צליית הישבן על
ידי מכת ברק, אבל החלטתי לוותר לו. את הערס הקטן צליתי. ועוד
איך צליתי. עשיתי ממנו שישליק.
המשכתי לחפש תשובות, וכלום. בינתיים שמתי לב שאנשים מנסים
להסתיר את המבטים שהם נועצים בי. לא נעים להם או משהו כזה.
מוזר, לי אף פעם לא הפריע שיקלטו אותי בנעיצת מבטים. אפילו
אהבתי לראות את ההתפתלויות של האנשים, כשהם הרגישו בנעיצת
מבטים שלי.
יש שמיים שלמים על הכתפיים שלי.
אטלס התחיל להחזיק אותם לפני כמה אלפי שנים, אבל הוא ביקש
מזאוס חופשה ושניהם חיפשו איזה פראייר שיחזיק אותם. במקום
למצוא אל אחר שיחזיק (זאוס אמר שהם בדיוק בשביתה) או להניח את
השמיים על גג האולימפוס (יסודות רעועים) - מצאו אותי. זאוס אמר
שזה בגלל הקרחת שלי, אז הרגתי אותו במכת ברק. זה היה קצר,
וכואב.
תפסתי לזאוס את הכיסא. די כיף להיות זאוס. יש לי אישה יפה, בן
שרירי, נאה, תמים וישר, שנלחם למען המסכנים או משהו כזה (לא
הספקתי ממש להתעדכן) נראה לי שקוראים לו הרקולס. ובת, מושלמת.
אלת יופי, ואהבה. אפרודיטה. אם היא לא הייתה הבת שלי הייתי
עושה לה ברקים ורעמים כל היום וכל הלילה.
אטלס חזר מהחופשה שלו לא מזמן, ביקש את השמיים בחזרה. הבנתי
אותו. אחרי שלושת אלפים שנים עם גב כפוף בגלל משא השמיים הבחור
צימח גיבנת.
החלטתי להשאיר לעצמי את השמיים. הם מפתחים לי שרירי כתפיים
מדהימים. את אטלס שלחתי לעבוד במנזר נוטרדאם. קוראים לו עכשיו
קוואזימודו. זה שם הרבה יותר מודרני מאטלס.