מתה בתוכי, הכל מחלחל,
החיוך נשאר. כמו הכאב.
וכשאחזור לים הגל לא יפתיע
אחייך, כשהוא ייקח אותי רחוק.
רואה מעבר למבט,
דמותי במראה, כה חיוורת
בטשטוש מרחוק מזהה את עצמי
כשהאובדן מתרחק מתקרב הגל.
ניפוץ של תחושות, שקיפות מהפנטת
מי יתן לי ללכת, שצריכים לשנות
נופלת ומחכה לתשובה
איפה זה שרואה לתוכי?
הראש מסתובב לי, מנווטת לתוך האינסוף
מנסה לצרוח, אבל לא יוצא הקול
לק שחור שמתקלף, עוד שכבה נעלמה
בקרוב יגיעו אלי, נחכה.
הוא יבכה כמו שבכיתי אל תוך הלילות
כמו התנודות שעברנו ביחד.
כשיחזור לא אהיה פה יותר,
השקר כואב לי מדי.
האם יבין שזה נצחי?
בתיעוב נוראי העדינות מלטפת
כשלא רואה לא מוצאת המקום
לעבר הים, האופק אי שם
תזוזה, הנה זה מתחיל.
המסע הסופי לתוך התכלת שלו. |
