"אף אחד לא מבין אותי. לפעמים נראה לי שזה לא שהם לא יכולים,
זה שאף אחד לא מעוניין להקשיב לי."
"אני מקשיבה לך", היא אמרה. "באמת נחמה גדולה!" השבתי ומיד
התנצלתי, "אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב, זה פשוט שאת כאן כי
את חייבת ואני מדברת על הדונג שממלא את אוזני הסביבה שלי ברגע
שאני מדברת על מה שכואב לי. כולם כל-כך מרוכזים בצרות שלהם
שלהוציא מהם אפילו שטות כמו פסיכולוגיה בגרוש זה ממש לא
פשוט."
"נראה לי", אמרתי, "שאם הייתי מעשנת, עכשיו הייתי מדליקה
סיגריה ומתחילה בסיפורי העצוב. אז פשוט נדלג לחלק של הסיפור."
"הסיפור שלך עצוב?" היא שאלה במבט חצי מזלזל חצי מלא רחמים.
"זה נכון שאי אפשר לכתוב עליו סאגה טורקית קורעת לב אבל אני לא
יכולה לבלות את חיי בהשוואה למסכני העולם ורק אז להכיר בטוב
שנפל בחלקי." השבתי ברוגז, "את מוכנה להקשיב או שאפילו את
וויתרת עלי?" "לא, לא, אני פה בינתיים - דברי." היא השיבה בעצב
מרחם כמעט ממכר.
"יש לי תכונה כזאת, להשיג את כל מה שאני רוצה. למות עליו
אחר-כך זה הרבה יותר מסובך אבל זה כבר לא משנה כי הכל כל-כך
ריקני וחסר טעם. אני לא חווה תחושת הצלחה אמיתית בשום תחום כי
הכל עשוי מפלסטיק."
"איך את יכולה להגיד את זה?" היא השתוממה והרימה מבט. ניכר
שהיא בכלל לא כתבה את זה כדי לתעד ולעקוב אחרי ההתפתחות שלי,
אפילו כבר לה לא אכפת, אבל לא הייתה לי דרך להוכיח את זה אז
הנחתי לנושא.
"את מצליחה בכל מה שאת עושה. את כל-כך מוכשרת ומלאת ביטחון. מה
חסר לך?" "ממך ציפיתי ליותר." השבתי, "אם גם את קונה את ההצגה,
כנראה שאני שחקנית טובה בהרבה יותר מכפי שחשבתי." הוספתי
וסירקתי באצבעותיי את שיערי. זה גרם לה לחייך במבט כמעט נטול
תקווה אבל עוד ניצוץ אחד היה שם. "לא שמת לב איך אני וכל
רצונותיי מתבטלים כשיש בחור באזור? כן, אם אני ממש רוצה אותו,
אני יכולה להשיגו אבל אולי נמאס לי מ"בכוח"? אולי נמאס לי
להרגיש אשמה שאני רוצה דברים שונים? אולי סוף סוף הגיע היום
שבו אני יכולה לעמוד ולהגיד שנמאס לי למלא חללים בחייהם של
אחרים ולהיות קדושה מעונה, אחות רחמניה, אימא תרזה,
פסיכואנליטיקאית, פילוסופית ויועצת קשובה לכל עובר אורח ללא
ציפייה לשום יחס שהוא?!"
היא הביטה הי במבט מבולבל ושאלה: "את מדברת עליו?" "עליו, על
הקודם, על זה שלפניו ועל סתם אנשים שיוצא לי להכיר, על חברות -
על כולם", השבתי בלהט. אחרי שעברנו על כל מערכות היחסים שאי
פעם היו לי עם כל בני האדם, היא היססה לרגע ואז אמרה: "אז יש
לך גם חברי אמת."
"כן," השבתי, "זה נכון ואני אוהבת אותם עד שאין לי אויר
לנשימה. למען האמת, אני אוהבת גם את כל בני האדם שלא מחזירים
לי אהבה באותה אינטנסיביות, אולי בפחות עומק. העניין הוא, שגם
הם הפכו אותי באיזשהו שלב לסופר-גיבורה שיכולה להציל כל אחד
מהם מכל צרה שלא תבוא. לפעמים, אם לא טוב להם, אני נשברת לאלפי
רסיסים בגלל האשמה שלא הצלחתי להפוך את חייהם למושלמים ולתקן
את כל מה שהיה צריך. אם מסתכלים טוב טוב בעיניים שלהם, אפשר
לראות שגם הם מתאכזבים ממני אם אני לא מתקנת להם את החיים."
"את וכל הפוזה של הקדושה מעונה חסרת המעצורים שלך. נשבר לי מזה
ואני לא קונה את זה!" היא הטיחה בפני. "אוה", נאנחתי, "עכשיו
את מתחילה לקלוט את העניין... זה כמו עננים." "כן." היא אמרה,
"עכשיו האבחנה שלי סופית. את משוגעת." "לא, באמת, בני אדם
מסתכלים על עננים, תולים בהם תקוות, חלומות, צורות, רואים בהם
משהו יפה ומוערך אבל לא מנסים להתקרב מדי."
"אז את ענן?" "כן. רק אחד לא מוצלח במיוחד כי אני אפילו לא
גורמת להם לרצות להתקרב מדי."
"את יודעת שזה לא נכון." היא אמרה בקול תקיף, מה שהעביר בי זרם
של רחמים עצמיים כי אם לה לא תהיה חמלה בשבילי אז למי כן? "אני
או העננים?" שאלתי. "שניהם! את תמיד שם כדי לעזור אבל אף אחד
לא יכול לראות את החולשות שלך ואת העצב שלך, כי את לא נותנת
לאף אחד לראות. זה עולם מאוד בודד למי שלא נותן לאנשים לראות
אותו כמו שהוא על כל מגבלותיו וחולשותיו. לגבי העננים, כולם על
להתקרב ולגעת בהם ואז כשעוברים בתוכם במטוס או אפילו עם מצנח,
הם מתפוגגים ונהיים בלתי מורגשים. את לא רוצה להיות כמו ענן.
אפילו אם יום אחד יהיה מישהו שיודע לעוף ויגיע אלייך כי הוא
רוצה לגעת בך, עם תהי ענן, כדרכך, את תתפוגגי ותיעלמי לו."
"ואיך עושים את זה?" שאלתי, "איך לוקחים סיכון כזה - שכולם
יידעו - יידעו שאני לא תמיד יודעת מה צריך לעשות ולאן צריך
ללכת. יידעו שאני לא תמיד שמחה גם אם אני תמיד מחייכת. יידעו
שגם אם אני ממש מנסה אני לא תמיד מצליחה בהכל ולפעמים דברים
יוצאים לי ממש גרוע. יידעו שגם אני צריכה את החיבוק, את
הליטוף, את המילים, את הנחמה, שגם אני צריכה תמיכה."
"את יודעת מה?" היא השיבה, "גם לי אין תשובות." "זה משמח אותי
לשמוע." אמרתי וחיוך קטן עלה על שפתיה. "זה אומר שאנחנו בכיוון
הנכון - להכיר בכך שלא תמיד יש תשובה." "את צודקת." היא אמרה
והתמתחה, "בפעם הבאה, נעבוד על התמודדות עם זה שכולם כבר
יודעים." "אני לא יכולה לחכות", השבתי. הנחתי את העט, כיסיתי
את המראה, כיביתי את האור ויצאתי מהחדר.