בחדשות הם אומרים כל הזמן שברגע שהערפדים תופסים אותך והופכים
אותך לאחד משלהם אז האתה האמיתי כבר מת, וכל מה שנשאר זה הגוף
שלך. הם אומרים שהנפש שלך נעלמת ברגע שאתה הופך לאל-מת, והדבר
היחידי שיש בתוכך זה שד רשע שמעוניין רק להרוג ולגזול את הדם.
הם גם אומרים שאם בן-משפחה שלך הפך (חס וחלילה) לערפד, אז צריך
להתייחס אליו כמת, ולא להסס לפני שתוקעים לו יתד עץ בלב, הם
אומרים שהנשמה של בן המשפחה הזה, איפה שהיא לא תהיה, תשמח
ותסכים שזה היה הדבר הנכון לעשות. הם אומרים גם שלא כדאי לצאת
אף פעם החוצה אחרי שעות החשיכה, ואם חייבים לצאת אז להצטייד
בבגד שמצוייר עליו צלב ענק (לפי העיתונים צלבים הורגים ערפדים
אם הם באים במגע עם העיניים שלהם, ולא רק מכאיבים להם כפי
שנהוג להאמין), ולקחת להביור בשביל לשרוף כל ערפד לא רצוי
שעלול לצוץ בדרך. אם אתה יוצא בלי הדברים האלה, הם אומרים, אתה
חשוב כמת. הערפדים יכולים לחוש באנשים חסרי אמצעי הגנה ממרחקים
עצומים, והם לא מהססים אפילו רגע לפני שהם יצאו מהמחבואים שלהם
ויצודו אותך כאילו הם היו חתולים ואתה היית עכבר מסכן.
ואולי בגלל הסיבה הזאת יצאתי לפני כמה ימים מהבית באמצע הלילה
בלי שום אמצעי הגנה. מי צריך נשמה? מי? כבר נמאס לי לגמרי
מהחיים המחורבנים האלה, החל מהמכות שאבא נותן לי כל יום, עד
לציונים הנכשלים שאני מקבל מדי יום בבית ספר, אני כישלון.
המוות חייב להיות יותר טוב מהחיים שיש לי! בהתחלה רציתי
להתאבד, אבל מהר מאוד וויתרתי על זה, ידעתי שהמדענים של היום
יכולים להפוך את התהליך של כל מוות אפשרי, ולא יעבור הרבה זמן
לפני שהם יחזירו אותי לחיים אחרי שאני אתאבד. ואני לא רוצה
לחזור לחיים. ואז הגיע לי הרעיון של להתערפד. למה לא בעצם? אם
זה כמו שאומרים בחדשות, ובאמת לא נשאר שום זכר מהאני הישן שלי,
אז כמה רע זה יכול להיות? לא רק שאני סוף סוף אלך מהעולם
המחורבן הזה, אולי השד שישכון בתוך הגוף שלי יחליט להחזיר סוף
סוף לאבא שלי, כמו שמגיע לו, ולענות אותו קצת, כמו שהוא עינה
אותי במשך שנים. או אולי הוא יוכל לנקום על כל הכישלונות שלי
בתחום הרומנטי, וכל ילדה שאי פעם אמרה לי לא תתערפד גם היא על
ידיו, כנקמה. מכל המבטים האפשריים, להתערפד נראתה לי האפשרות
הכי טובה בשביל לסיים את החיים שלי בדרך הכדאית ביותר.
הרחוב היה שקט משהו, אף אחד לא בחוץ בשעות האלה. חוץ מהם
כמובן. המשכתי ללכת עוד קצת עד שהגעתי למגרש פתוח. בבקרים הוא
משמש כמגרש כדורסל של הבית ספר היסודי שנמצא מעבר לכביש, אבל
בלילה הוא משמש כמקום מפגש של ערפדים, כולם ידעו את זה כי קרה
די הרבה שילדים קטנים מצאו במגרש הזה ראשים של פרות, וידוע
שכשאין לערפדים דברים אחרים לאכול הם ניזונים מדם של פרות.
המגרש היה מאוד חשוך ומלא ערפל סמיך כזה, אבל אחרי כמה שניות
כבר יכולתי לראות את הדמויות זזות שם. הערפדים לא נראו בכלל
כמו שציפיתי שהם יראו, ציפיתי שהם יראו פחות או יותר אנושיים,
אבל הם לא נראו ככה בכלל. הם פשוט נראו כמו צלליות מהלכות.
הצורה החיצונית של הצלליות האלה היה דומה לצורה של עטלף,
והדברים היחידים שבלטו בצלליות האלה היו הפיות של הערפדים,
אדומים כאלה וגדולים. הצללים זזו בחשכה, מדי פעם, מדי פעם הם
השמיעו קולות מצמררים כאלה, כנראה ככה הם תקשרו בניהם. לקחו
להם איזה חמש דקות כדי להבחין בי, וכשהם הבחינו הרעש המצמרר
הזה התחזק מאוד עד שנשמע כמו שריקה בעצמה אדירה. סתמתי את
האוזניים אבל זה לא עבד, הקול חדר אליהם בכל מקרה. ואז הצלליות
התחילו להתקרב אליי, לאט לאט יכולתי לראות אותם יותר טוב.
בחנתי את הצורה החיצונית שלהם בעוד הם התקרבו אליי באיטיות. לא
ראיתי תווי פנים בכלל, שום דבר חוץ מהפה האדום. הצורה החיצונית
שלהם הייתה, כפי שציינתי, כמו של עטלף. פנים הצללית הייתה
עשויה משחור כזה שכל הזמן זז בתוך עצמו. הנשימה שלי נעשתה חזקה
כזאת, הלב התחיל לפעום חזק יותר, אבל אני לא פחדתי. פשוט עמדתי
שם וחיכיתי להם.
המכה הראשונה לא כאבה כל כך. אפילו ראיתי אותה מגיעה, הצללית
שהייתה הכי קרובה אליי זינקה לעומתי ונחתה לי על הצוואר. הפה
שלה נפער לרווחה ונצמד אליי. ההרגשה הייתה כמו של זריקה לפני
שהרגשתי איך הדם שלי נמצץ מהגוף. ואז עוד מכה, כואבת קצת יותר
- הפעם ביד. והשלישית ברגל. הרביעית שיגרה כאב עצום לחזה,
והחמישית פגעה ישר באשכים שלי. דם נמצץ מכל מקום בגוף שלי,
הרגשתי ממש איך הגוף שלי הולך ומצטמק. את המכות הבאות כבר לא
הרגשתי בכלל, הגוף שלי כבר היה משותק. אחרי זמן שנראה כמו נצח
הצלליות סוף סוף עזבו אותי. ההקלה הייתה עצומה. ניסיתי להזיז
את הראש שלי לצדדים אבל לא יכולתי, לא יכולתי לעשות כלום. אחרי
שנייה קלה הגוף שלי התמוטט, והכל נהיה שחור.
שקמתי הכל עדיין היה שחור, אבל עכשיו יכולתי להבין משהו מהשחור
הזה, צורות מסוימות היו שחורות מהאחרות, דמויות מסוימות אפילו
קבלו גוון אדמדם, ואחרי שהתאמצתי כמה דקות הצלחתי ממש להפריד
תמונה מכל השחור הזה. הייתי באותו מגרש שבו הערפדים הרגו אותי.
עכשיו כבר יכולתי לקום, רק שלא ממש קמתי. התעופפתי. הרגשתי את
כל המודעות שלי פשוט ממריאה. הצורה שלי הייתה אחרת עכשיו,
ידעתי את זה ואפילו לא הייתי צריך להסתכל במראה כדי לדעת מה
היא הייתה. כבר לא הייתי בן-אדם. עכשיו אני צללית. זהו, אני
ערפד. ולמרות זאת.. אני מרגיש רגיל. חוץ מכמה שינויים בצורה
החיצונית הכל בסדר, אני לא מרגיש שום שד ששוכן בתוכי או משהו.
ריחפתי לי בצורתי החדשה לעבר המגרש שעדיין המה בצלליות,
בערפדים אחרים, ששמעתי שריקה איומה מימיני. שריקה כמו אלה
ששמעתי בשניות האחרונות להיותי אדם, רק שהפעם הצלחתי להבין את
השריקה הזאת. צדקתי, ככה הערפדים תקשרו בינהם.
"ששששששששש!ששששששש!שששששששששששששששש!!!!!"
אתההחדשכאןהא?למהאתהכאן?מהגרםלךלצאתהחוצהבליהגנה? השריקה אמרה
לי. לקחה לי שנייה לנסח תשובה חזרה ולשרוק אותה לעבר הצללית
ששאלה אותי את השאלה.
"ששששששששששששששששששש!ששששששששששששששששששששששש"
סתםנמאסלימהחייםכמהאפשרלסבול?אבאשליהרביץליהייתיכישלוןבתחוםהמיני
  עניתי.
"שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
אזזאתסיבהלהפוךאתעצמךלערפד?תאמיןלישליהיוחייםהרבהיותרקשיםועדעכשיו
אנימתחרטתשהפכתיאתעצמילערפדית  
"ששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש??!"
טובאזאוליאתלאחושבתכמוניאומשהואנילאיכוללחשובעלשוםדרך
שהחייםהאלהיהיויותרקשיםמהחייםהקודמיםשהיולי!
"שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
תאמיןלישהםיותרקשים
חשבתי לשלוח לה שריקה חזרה, אבל וויתרתי, משהו בצליל של
השריקות שלה נשמע כל כך בטוח בעצמו, ונראה שהיא ממש ידעה על מה
היא מדברת. פניתי לאחור, ליציאה מהמגרש. רציתי לרחף ולהגיע
הביתה, ושם לנקום באבא שלי על כל ההתעללויות שלו במשך השנים.
"שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
אלתלךלאעכשיולאטוב שרק אליי ערפד אחר מאחוריי.
הסתובבתי ועניתי: "שששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
למהמההבעיות?
"שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
זריחהעודפחותמשעהאתהלאתספיקלחזור
אז לא הלכתי. במקום זה נשארתי במקום וחשבתי. חשבתי על
ההיסטוריה של העולם המחורבן הזה. הכל היה בסדר עד לפני ארבע
שנים, שרבין נרצח. הם לקחו את יגאל עמיר למשפט, אבל שם מישהו
לא יכל היה להתאפק וירה בו, בדיוק כמו שירו ברוצח של קנדי. אבל
זה לא היה הסוף, יגאל עמיר, מסתבר, לא מת. הגופה שלו הפכה לאט
לאט לאנושית פחות, עד שבסוף הוא הפך לערפד. לאט לאט הוא התחיל
לגייס ערפדים אחרים בעקבותיו, שהלכו אחריו כמו זומביים.
בעיתונים הם אמרו שהכוונה שלו היא לנסות לרצוח גם אנשים
פוליטיים אחרים, כמו שמעון פרס ויוסי ביילין, אבל הם פשוט
נשארו בבתים שלהם בלילות, ומכיוון שעמיר הערפד לא הוזמן, הוא
לא יכל להכנס אליהם. בבחירות 1996 שמעון פרס נבחר ומילא את
מקומו של יצחק רבין ז"ל. פרס מילא את התפקיד טוב, אפשר היה כבר
ממש למשש את השלום, אבל אז, באיזה ישיבה לילית של הכנסת, יגאל
עמיר ועוד כמה ערפדים נכנסו למשכן הכנסת ורצחו כמעט את כל מי
שישב שם, כתשעים ושישה חברי כנסת שהיו במליאה באותו לילה.
בהתחלה לא היה ברור מי הזמין את יגאל עמיר כך שיוכל להכנס, אבל
בסוף הבינו מי זה היה: בנימין נתניהו. ממורמר מהפסדו בבחירות
נתניהו לא יכל להמשיך עם ההרגשה של התבוסה. אף אחד לא יודע מה
גרם לו לעשות מעשה כזה מטורף כמו שהוא עשה, להזמין את הערפד
למליאה, אבל בכל מקרה הוא עשה את זה. נתניהו לא הגיע למליאה
באותו לילה של אימה. לאחר שנשארו רק שניים עשר חברי כנסת חיים
היה אפשר להגיד שהדמוקרטיה במדינת ישראל כרסה, ואחריה כל השאר.
השלום שהיה כל כך קרוב נעלם כלא היה. הערבים הצליחו לכבוש
אפילו עיירות רבות, הצבא התפרק כמה חודשים אחר כך, וככה גם בית
המשפט העליון. ממדינה מתוקנת ודמוקרטית הפכנו להיות מדינה
ששולט בה הכח היחידי שנשאר: הערפדים. אמנם זהו שלטון שמבוסס על
פחד בלבד, וגם לא שלטון רשמי במיוחד, אבל זה ברור מאוד
שהערפדים שולטים בעולם. הם גורמים לנו להסתגר לאחר השקיעה
בבתים שלנו, גורמים לנו לשים לעיתים מנחות בשבילם, הכל כדי שלא
יחסלו אותנו.
אבא שלי התחיל להרביץ לי שנה אחרי שהצבא התפרק. הוא היה שם תת
אלוף, דרגה מאוד גבוהה, משכורת מצויינת, אפילו חזו לו עתיד
פוליטי מזהיר, והכל נעלם לו בשנייה. ולמרות שאפשר להבין את
התסכול שגרם לו להכות אותי כל פעם מחדש, את התסכול שגרם לו
להכות את אימא כל כך חזר עד שהיא נאלצה להפיל את התינוק שהיה
ברחמה באותו זמן, אני לא סלחתי לו אף פעם. אימא שלי מתה חודש
אחרי ההפלה, הסתבר שהמכה שאבא הביא לה בבטן לא רק הרגה את
התינוק אלא גם הסיטה עצם בריח, שנתקעה לה בריאות. חודש היא
גססה לי בידיים, ולי לא הייתה האפשרות לעשות כלום. בתי חולים
בכלל לא היו בחשבון, כי הבית חולים הכי קרוב היה במרחק של יותר
מיום הליכה (הערפדים הרסו את כל אמצעי התחבורה) ולא יכולנו
להרשות לעצמינו את הסיכון של להשאר בחוץ בלילה. אחרי שאמא מתה
ההרבצות מצד אבא נהיו עוד יותר קשות, ובאותו זמן - המצב של
העולם בחוץ רק הדרדר. כפי שאמרתי כבר, הערפדים שבשו את כל
אמצעי התחבורה, ואז גם את אמצעי התקשורת, ואז הם גם חסמו את
גבולות המדינה. באותו זמן קבוצה של מדענים צעירים התחילה לתפוס
שליטה על חיי היום של העולם, הם הצליחו לגלות איך הורגים
ערפדים, ולעיתים אפילו הרגו כמה מהם. המדענים גם הצליחו להחזיר
את אמצעי התקשורת לקיוון, כך שלמי שהיו כבלים תת קרקעיים יכל
לראות שידורי טלויזיה, והיו גם כמה עיתונים שפעלו. לאט לאט
המדענים הצעירים האלה הצליחו להמציא תרופות שיכולות להחזיר
אנשים לחיים לאחר המוות, הם הפיצו את התרופות - אבל לצערי מצב
הגופה של אימא שלי היה רקוב מדי בשביל שאחת מהתרופות האלה
תעבוד עליה. לפני חודש המדענים הצליחו לחסל את יגאל עמיר, ומאז
אנחנו עומדים באותו מצב. ביום המדענים שולטים בנו, ובלילה -
הערפדים, שלמרות שהמהיג שלהם חוסל לא נראה שזה מפריע להם
להמשיך במלאכת הרשע שלהם.
כשסיימתי לחזור בראשי על כל האירועים שהביאו אותי לאן שאני
נמצא כיום השמש כבר התחילה לזרוח, והלכתי עם הערפדים האחרים
למקום המסתור שלהם. בחודשים הבאים הייתי כל לילה עם הערפדים
האלה, דברנו, למדתי להכיר אותם וגיליתי שרובם היו כמוני. אנשים
שהמהפך שהתחולל בעולם שינה את חייהם והפך אותם ללא ראויים
לחיות, ושהאפשרות היחידה שנשארה להם הייתה להתערפד הם העדיפו
לעשות זאת במקום להמשיך בחיים, בדיוק כמוני. מהר מאוד למדתי
למה הערפדית הראשונה שדברתי איתה התכוונה שהיא אמרה שהיא
מתחרטת על זה שהיא הפכה לערפדית. אם החיים כבן-אנוש נראים לא
סופיים אז החיים כערפד נראים לא סופיים עוד יותר. הדרך היחידה
שאנחנו יכולים ממש למות היא על ידי יתד עץ במרכז הגוף שלנו,
אבל מכיוון שאנחנו לא הכי חומריים בעולם אנחנו לא יכולים להרוג
את עצמינו, אנחנו צריכים בן-אנוש רגיל שיעשה את זה. אבל למה
שבן אנוש יסכן את עצמו רק כדי להרוג כמה ערפדים? כמו שלמדתי
כבר בתקופה שהייתי חי, בני האדם מעדיפים להתקע בבתים שלהם ימים
ולילות מאשר לצאת החוצה ולנסות להלחם בערפדים ששולטים על
חייהם. הבנתי כמה החיים כערפד הם לא הכי מהנים ברגע שבו הייתי
צריך לשתות את מנת הדם הראשונה שלי. אם ערפד לא שותה דם זה לא
הורג אותו, רק מחליש אותו. ביום שהרגשתי ממש חלש אז אחד
מהערפדים הבוגרים  הראה לי איפה הם שומרים פרות למקרים כאלה של
רעב פתאומי, ואמר לי לקחת איזו פרה אחת, לשתות לה את הדם.
בהתחלה לא יכולתי, זה נראה לי מגעיל מדי, אבל בסוף הייתי מוכרח
כי הייתי חלש מדי לעשות כל דבר אחר. אז התנפלתי על הפרה
המסכנה, ושתיתי לה את הדם. זה היה הדבר הכי מגעיל שאי פעם
שתיתי. הטעם של הדם היה מר, והתחושה שבאה איתו לא הייתה של
ניצחון אלא של רגשות אשמה. אבל למרות התחושה הזאת הייתי חייב
לשתות את הדם. ורק זה היה מה שעשה את החיים של הערפד לאומללים.

אחרי חודשיים שהייתי ערפד מצאתי באחד מהטיולים הליליים שלי
כרזה:

נעדר
שטנגר אסף
נעלם לפני כשבועיים, בן 16, שיער אפור,
לבש לאחרונה חולצה שחורה ומכנסי קורדורוי כחולים.
אם יש לך פרטים אנא פנה אליי הדרך המודיעין הדיבורי# ל:
קוד 9 חמש שלוש אחת $
והודעה אישית לאסף, אם אתה קורא את זה:
אסף, אני מצטער, לא התכוונתי.
תחזור הביתה.
בבקשה

הסתכלות אחת בשם שבראש ההודעה ולא הייתי צריך יותר מזה כדי
לזנק ולעופף לי לעבר המקום בו גרתי שהייתי עוד אנושי. הו אבא,
אתה כל כך טיפש. בלי לשים לב הזמנת אותי להכנס חזרה הביתה!
כמובן שאני הייתי הנעדר, אסף שטנגר, וכנראה אבא לא שיער על
דעתו אפילו שהפכתי לערפד... ותוך כדי כתיבת ההזמנה הנואשת הזאת
כדי שאני אחזור הבייתה, הוא הזמין אותי. ועכשיו אני יכול להכנס
חזרה הבייתה, ולנקום שם על אימא, על מי שהיה אמור להיות אחי
הקטן, על ההרבצות... על הכל.
אני זוכר שדברתי על זה לא מזמן עם ידידה שלי, היא שאלה אותי מה
הייתי עושה אם הייתי יכול לנקום בו, ואני אמרתי לה בלי לחשוב
יותר מרגע שהייתי הורג אותו ושלא הייתי חושב רגע אחד אפילו
לפני שהייתי עושה את זה. אבל שהגעתי הביתה גיליתי שזה לא כל כך
פשוט. הבית לא היה נעול אפילו,וישר שנכנסתי אליו הוצאתי צעקה:
"ששששששששששששש!!!!"
אבאאניבבית!!!!!!!!!!!!!!!!!!
רחפתי לי בגופי השחור לעבר חדר העבודה של אבא, ושם מצאתי אותו.
בהתחלה הוא נראה לי ישן, אבל אז ראיתי שזה לא זה, זה משהו עוד
יותר גרוע. הוא בכה. לרגע פקדו אותי רגשות אחרים, אולי הוא
באמת מצטער על מה שהוא עשה? אולי הוא בוכה עכשיו כי הוא לא
התכוון להרוג את אימא? אולי זה קרה לו בטעות? אולי? והשנייה
הזו, בה הססתי הייתה גורלית מדי. פתאום הרגשתי כאב נורא,
הסתכלתי למטה וראיתי יתד עץ תקוע בדיוק במרכז גופי. אבא היה
מהיר יותר ממה שזכרתי, ובשנייה היסוס שהייתה לי הוא הצליח לקום
מהר ולזרוק עליי את היתד. היתד נכנס לגוף השחור, ואור לבן
ומוזר החל להתפשט מהמקום בו הוא פגע. האור התחיל להתפשט למשך
כל הגוף, ואני חשבתי שכדאי היה לי לוותר כבר על הכל, לא לחזור
לכאן, לתת לאבא לטבוע ברגשות אשמה במקום לעשות לו חסד ולהרוג
אותו. אבל זה היה מאוחר מדי, ולאחר שניות אחדות כל הגוף שלי
התמלא באור הלבן, ואז הוא הפך לאבק.


# המודיעין הדיבורי היא הדרך היחידה להעביר מידע - מכיוון
שרשתות הטלפונים נהרסו על ידי הערפדים שיטת התקשורת היא דרך
מודיען דבורי: רשת של אנשי תיווך מוסרים הודעות לאנשים שונים,
לכל איש יש קוד צופן שמהווה כמו מספר טלפון: הספרה הראשונה של
הקוד מסמנת את איזור המגורים של האיש, ורצף הספרות האחרות את
מיקומו המדוייק ע"פ השיטה הגיאוגרפית של קווי אורך ורוחב.



אבא שלי עמד והביט באבק שהתחיל להתפזר על הרצפה.
"לא הספיק לכם?" הוא התחיל לצעוק: "לא הספיק לכם לקחת את
הקרירה שלי? את החיים שלי? לא הספיק לכם לגרום לי לרצוח את
אשתי? ואת בני עוד לפני שהוא נולד? לא? הייתם צריכים לחזור
לקחת גם אותי?! זה מה שרציתם? זה מה...."
המשפט לא הספיק להסתיים לפני שהדמעות פרצו מעיניו של אבא, והוא
התמוטט על הרצפה, בוכה עד למחרת בבוקר.