בין נהר של דמעות ועץ של פירות געגוע,
ליד אבן לבנה, מטפחות בשחור,
לחשתי לך שעשית את הדבר הנכון.
כמו קרן אור אחת
שמבזיקה באפילה,
עשית טוב ונעלמת בלי להותיר סימן
העולם לא ראה את האמת שלך,
את האהבה.
תמיד הגיע לך יותר מאשר עולם כזה,
אפור.

המון מאהבים היו לך,
שלא ידעו איך לאהוב אותך,
שלא ידעו איך להעריך אותך.
תמיד אמרתי לך לחסוך באהבה,
כדי שתמיד תוכלי להעניק גם לעצמך.
אבל נתת להם כל מה שהיה לך, והרבה יותר.
הם המשיכו הלאה,
כל אחד לקח חלק ממך איתו,
עד שהפכת לחלל שקוף, כמו חלק בלתי ניפרד מהיקום.
הגיע לך יותר מהם.

ביום מלא שמש,
שלא מתאים לשיחות כאלה ביננו,
לחשתי לך שאני אוהב אותך.
שתמיד אהבתי.
לחשתי לך שעשית את הדבר הנכון,
לא משנה מה אומרים מסביב.
אני כל כך גאה בך,
ולא כועס שעזבת.
וביקשתי שלא תתייחסי לדמעה, זה רק בגלל
שלא יכולתי ללחוש לך
כשעוד יכולת לשמוע.