הנה, אני כבר באה, אני כבר מגיעה אליך, חכה לי! עוד צעד אחד,
מאמץ אחרון, מאמץ אחרון ואני... שוב מתעוררת, כשבראשי עוד
מהדהדת דמותך השוקעת בערפל מתרחק.
השעה 4:00 לפנות בוקר, מה לכל הרוחות אני עושה ערה עכשיו?
יכולתי בשקט לסיים את החלום ולגמור כבר עם הסיוטים האלה
שחוזרים על עצמם במשך שלושת השבועות האחרונים. מי אתה חושב
שאתה? נכנס לי ככה לחלום וקורא לי להציל אותך?
כאילו קראת את מחשבותיי, אני מרגישה את ידך מגששת לכיווני
ומלטפת את תלתליי הפרועים משנת בוקר לא רגועה.
אין לי כוח אליך, לא רק שגרמת לי לקום בשעה לא נוחה כמו זו אתה
גם מנסה להרגיע אותי ולהחזיר אותי לשינה מתוקה? לא מותק, לא
נראה לי! אני קמה, דואגת לעשות כמה שיותר רעש בשביל שגם הוא
יתעורר ויוצאת החוצה לעשן את הסיגריה של הבוקר.
העשן של הסיגריה נמהל בחום שיוצא לי מהפה ומתמוסס אל אויר
הבוקר המסריח של מושב דבורה. מי בכלל רוצה לגור בבית יחד עם
פרה? מושבניקים טיפשים... אני לא הייתי גרה פה אם עודד לא היה
משקיע את כל הכסף בבית קטן ומטונף ליד ההורים הפולנים שלו.

השמש מתחילה לעלות וציוצים הססניים של גוזלים משכימי קום
מתחילים להישמע ברקע. אני שומעת שבבית המים רותחים בקומקום, מה
שאומר שסוף סוף עודד התעורר ועוד מעט הוא יבוא לראות מה קורה
איתי ולמה קמתי כל-כך מוקדם. אני לא אענה לו בהתחלה, בשביל
שירגיש קצת אשם ויחשוב שקרה משהו רציני ואז אני כבר אמציא לו
איזה סיפור על זה שיש לי כאבים ואני צריכה להישאר היום בבית
ולדאוג לעצמי, כי אף אחד אחר לא עושה את זה. כן, זה יגרום לו
לרחם עליי וככה יהיה לו יותר קשה לעזוב אותי.
כמו שאמרתי, עודד הגיע בדיוק אחריי חמש דקות, אבל הוא לא שאל
למה התעוררתי כל-כך מוקדם אלא פשוט הודיע שהיום הוא חוזר מאוחר
ושאם אני רוצה יש אוכל בבית של ההורים שלו.
"אוהב אותך", אמר כמעט בהיסח הדעת בעודו מרעיף עליי נשיקות
רטובות וריריות כמו שרק הוא יודע!
איכס, שילך כבר, הוא בין כה וכה לא מתכוון לאף מילה אז שפשוט
ישמור את כל השטויות הרגשניות שלו לעצמו.
11:50, הבטן שלי מתחילה לאותת לי על כוונות קרקור זדוניות,
ולמרות שהצלחתי להתאפק כמעט 8 שעות בלי להכניס דבר מאכל לכרס,
אני חושבת שאני אתחיל את הדיאטה מחר, הרי בכל אופן הכל יהיה
אותו הדבר, ואין בשביל מה למהר ולעשות את זה היום. חוץ מזה
שעודד עיצבן אותי היום אז מגיע לו שתהייה לו חברה שמנה!
יופי, עודד עוד פעם גמר את הלחם. חזיר, לפחות שישאיר לי חתיכה!
אני יוצאת מהבית בטריקת דלת, עם כפכפים ומכנסיים קצרים שכבר
קצת הדוקים מדי על עכוזי, שתפח פלאים בשנתיים שאני ועודד יחד,
ומתחילה לפלס את דרכי אל הצרכנייה.
יש להם סתם לחם שחור רגיל, כמו תמיד, שהוא הגורם העיקרי
לצמיגים שלי. פשוט לחם חסר טעם כמו בצק מקולקל. אם עודד כל-כך
אוהב את המושב הזה, שיאכל אותו בעצמו!
אחריי שדחסתי חצי לחם שחור (כי אני פשוט לא הולכת להשפיל את
עצמי עד כדי כך ולאכול אצל אימא שלו), התלבשתי כמו שצריך
ויצאתי אל העיר הגדולה - תל אביב!
מה לא הייתי עושה בשביל לגור שם, עם כל החנויות והזוהר של
העיר, עם קצת תרבות וברוך השם בלי פרות. בעצם, זה דווקא רעיון
לא רע להישאר פה כמה ימים אצל חברה ולתת לעודד להתגעגע אליי
קצת. לא יזיק לו. התקשרתי לתמי, חברה שלי מאז היסודי, והנה גם
עכשיו היא לא מאכזבת ואני יכולה להישאר אצלה ליומיים. זו חברה
טובה!

כמובן שאני לא אתקשר להודיע שום דבר. נראה מתי הוא ישים לב
שאני לא חוזרת ומתי הוא יהיה מספיק מודאג בשביל להתקשר.
יפה, הוא התקשר בשעה 7:05, חמש דקות אחריי שהוא חזר מהעבודה
ה"ארוכה" שלו. סימן שהבית נורא ריק כשאני לא שם ושהוא לעולם לא
יעזוב אותי כי הוא לא יכול לחיות בלעדי. כן, זה די מספק...
הוא שואל איפה אני, מתי אני חוזרת, וכרגיל, אומר שהוא אוהב
אותי ומתגעגע. טוב, אני כבר יודעת את זה. נשיקות וחיבוקים,
לילה טוב גם לך ניפגש כשאחזור.
בסופו של דבר השתעממתי בטירוף, תמי הייתה כל היום בעבודה ובחוץ
היה חם ולא היה צל. עודד לא התקשר אפילו פעם אחת והייתי
עצבנית. "בטח הרבה יותר טוב לו בלעדי לכלב הזה!" לכן החלטתי
להקדים את הנסיעה חזרה ולהפתיע אותו.
בדרך הביתה כבר דמיינתי מה אני אגיד ואיך הוא יתנהג, בטח ישאל
אותי איך היה ובלי לחכות לתשובה ייתן לי חיבוק ענק ויגיד שהוא
התגעגע נורא ואז אני אוביל אותו למיטה שהוא בטח אפילו לא סידר
מאז הבוקר ואספק את עצמי עם הדבר הטוב היחיד שההורים שלו
הורישו לו!
האוטובוס עוצר בתחילת המושב, הרי אף רכב ציבורי לא ייכנס לחור
כזה. אני הולכת ברגל עד הבית וכל החשק שלי לחבק ולאהוב את עודד
אוזל עם העלייה המסובכת שהוא גורם לי לעלות כל יום.
כבר מרחוק אני רואה שהאוטו שלו לא פה ואני מתחילה לחשוב איפה
הוא נמצא ולמה הוא לא הודיע לי שום דבר. איך בכלל יכולתי לחשוב
על לשכב איתו, לא מגיע לו שאני אתן לו חודש שלם!
כשאני מתקרבת לבית, אבא שלו יוצא לקראתי. כמה שאין לי כוח
להטפות מוסר של הזקן הזה, בטח עוד פעם לא השקיתי נכון את
הגינה.  אבל הוא דווקא לא אומר שום דבר על הגינה, הוא שותק.
"נו?" אני שואלת בקול חסר סבלנות שמאפיין אותי כשאני מדברת
אליו.
"עודדי ישן..."
"ישן?" אני שואלת, ולא מבינה מה הסנילי הזה רוצה ממני
"ישן, בבית החולים, יש לו תאונה", חוזר הסבא במבטא פולני.

דהרתי לבית החולים. פתאום כבר לא הרגשתי את שמש אוגוסט הקופחת
מעל ראשי וגם לא שמתי לב לריח של הפרות שכנראה עדיין היה שם
כמו תמיד. אפילו הבטן שלי התגמדה אל מול המחשבה שעודד שלי בבית
חולים, ומה הפירוש של ישן.
בבית החולים הצגתי את עצמי כחברה שלו, אמרו שרק לבני משפחה
מותר להיכנס. אמרתי שאנחנו מתחתנים עוד חודש, מה שלא היה ממש
מדויק אבל האחות לפחות נתנה לי להיכנס.
הוא שכב לו שם, מושלם כמו שהוא, נראה כאילו הוא רק נרדם וחולם
חלומות נעימים. אפילו היה לי נדמה שראיתי חיוך על הפנים שלו.
הרופא הסביר שהוא בתרדמת. לא יודעים מתי הוא יתעורר ואם בכלל.
"אז זה הפירוש של ישן..." אמרתי לעצמי בלב וניסיתי לדחוק את
המשמעות של המילים האלו הרחק מהתודעה שלי.

המשטרה חיכתה בחוץ, אמרה שהייתה תאונה ושאלה אם אני מעונינת
לבוא, לראות ולשאול, לקחת איתי משהו מהאוטו שנהרס כמעט לגמרי.
הלכתי... אולי אני אמצא שם איזה מכתב, אולי הריח שלו עדיין
דבוק למשענת ואני אוכל להתקרב ולדמיין איך הוא ישב שם לפניי
כמה שעות.
באוטו לא מצאתי הרבה. לא היה מכתב, וגם הריח שלו לא היה שם,
הוא תמיד דאג שהאוטו יהיה מצוחצח כמו שאני אוהבת.
רק אוטו היה שם, אוטו בלי עודד, בלי עידוד, חסר רגש, קר.
על הספסל האחורי שלוש שקיות עם כתובת מוכרת. לחם. לחם עם
חמניות, עם גרגרי בריאות, לחם קל ופריך.
אני מחזירה את השקיות הביתה, פורסת את הלחם לפרוסות דקות ושוות
כמו שעודד עושה, אוכלת פרוסה ומרגישה שאני רוצה להקיא הכל. את
כל הכעס, הקנאה, האשמה, האדישות, את כל הלחם הלבן והבצקי שמילא
אותי עד שלא יכולתי לאכול עוד שום דבר אחר.
דוחפת אצבעות לגרון אבל כלום לא יוצא. הלחם הלבן כבר נמצא עמוק
מדי, הוא כבר עבר למחזור הדם שלי, הגיע אל הלב והאכיל אותו
בבצק רקוב שנדבק ולא מוכן לצאת...
עודד בערפל עכשיו, הוא בערפל ואני לא יכולה להגיע אליו,
לשם שינוי התעוררתי מאוחר מדי...