היא בסך הכל הייתה נערה מתבגרת עם אהבה נכזבת. אף אחד לא ממש
הבין מה עובר עליה. מיטב הפסיכולוגים שוחחו עמה אך ללא הצלחה
ניכרת. גורלה נחרץ בצורה האכזרית ביותר. עם כל טיפת גשם ניזכר
בדמעה שזלגה מעניה ונדום.

"אני לא אוהבת אותך יותר"
בסך הכל צרוף של חמש מילים אבל כשהן נוגעות לך, אותן מילים
הופכות פתאום להיות כל כך קשות לביטוי ולהבנה.
אף פעם לא ידעתי איך להגיד לו את זה. תמיד חשבתי שהוא בסופו של
דבר יבין לבד, הרי הוא תמיד אמר לי שהוא יכול לקרוא אותי כמו
ספר פתוח, אפילו אם הוא באנגלית ובלי מילון... תמיד הוא נהג
להכניס בכל דבר הומור. אבל בפנים אני ידעתי שכל חיוך שעולה על
שפתיי בחודש האחרון שלנו ביחד, לא משנה עד כמה אריאל היה באמת
מצחיק, היה חיוך מזויף. כי אני לא אהבתי אותו יותר ולא ידעתי
איך להגיד לו את זה בלי לפגוע, בלי לנפץ את ליבו לאלפי רסיסים
קטנים ולראות אותם עפים עם הרוח. אני לא יודעת איך זה קרה. איך
תמה לה אהבה כה גדולה מלאת רגש ותשוקה שכמוה מעולם לא נראתה
מאז ימיהם של רומיאו ויוליה הנצחיים.
אתם בטח חושבים שאני מגזימה שאם באמת היינו אוהבים ככה אז
אהבתנו הייתה מנצחת הכל וסוחפת אותנו לעולם שלה. לפעמים גם אני
הייתי נוהגת לחשוב ככה. הייתי מסתכלת על עצמי במראה ואומרת
לעצמי "יעל, אולי באמת אף פעם לא אהבת אותו" אבל אני יודעת שזה
בלתי אפשרי. אני פשוט יודעת.. הרי אם לא הייתי אוהבת אותו באמת
אז לא הייתי מתמלאת בצמרמורות של עונג לנוכח מבט עניו החודרני,
לא הייתי נמסה למגע ידיו הכל כך מלטף, כל נשיקה שלו כל חיבוק
כווצו אותי כל פעם מחדש וביחד איתו הייתי נסחפת. לא היה איכפת
לי לאן ומתי העיקר שזה איתו. וזה היה קסום. באמת שזה היה קסום.
כשהיה לי רע וכשהרגשתי ממש לבד... כמו חתול נטוש, בגשם חסר
אונים, ככה ממש הייתי מרגישה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה
לעצום עניים ולחשוב עליו וכהרף עין הכל היה נראה בהרבה יותר
שליו והרבה יותר רגוע. אריאל ידע לעשות את זה, להרגיע אותי,
הוא היה המרגיע הלאומי שלי. משהו בקול שלו גרם לי להתמכר. ואני
אהבתי את ההתמכרות הזאת. למרות שהיא הייתה במובן מסוים קצת
מסוכנת. אני לא יכולה שלא להיזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו. זה
היה על חוף הים. הוא פשוט עמד שם ושיחק עם הכלב שלו. כבר באותו
רגע ידעתי שהוא מיוחד, שהוא ואני נגיע למקומות ונכבוש שיאים
שאף אחד עוד לא הגיע וכבש. וכך באמת היה. המבט בעניים שלו היה
קוסמי. יכולתי לטבוע בעניים שלו....
אני מרגישה שאני נסחפת אני מדברת כל כך הרבה על אריאל ולא
מבינה מה גרם לשינוי הפתאומי. פתאום הפסקתי לאהוב...כאילו
והשמש הפסיקה לזרוח. לפעמים אני חושבת שפשוט נלחצתי.. נלחצתי
מהעובדה שמישהו מכיר אותי כל כך טוב. נלחצתי מהעובדה שמישהו
כמו אריאל מסתכל לי בעניים ויודע על מה אני חושבת. אף פעם לא
הייתי רגילה לזה שאנשים הבינו אותי וזה מפחיד אותי עד כדי
טירוף. אני מרגישה שאני מאבדת את השליטה שלי....הנה, שוב
נסחפתי. אבל הפעם נסחפתי רחוק שקעתי בבוץ הכי טובעני שיש והדרך
החוצה היא בלתי אפשרית. פגעתי בו. פגעתי בו מאד ואני לא יכולה
לחיות עם העובדה הזאת שעשיתי למישהו כל כך רע והוא כל כך סובל
בגללי. אני גם לא יכולה לחזור אליו...אני לא יכולה לעמוד מולו,
לא אחרי מה שעשיתי לו. הוא כל כך אהב אותי ואני נטשתי אותו.
והעניים שלו אני רואה אני רואה אותן  בכל מקום! עניים הן
עוקבות אחריי מתוך הגהנום ואין מפלט אין לאן לברוח אני מרגישה
כלואה כמו בתוך צינוק אני לא יכולה להתמודד יותר עם זה כל כך
הרבה קולות כל כך  הרבה רעש אבל אני אהבתי אותו אני באמת אהבתי
אותו אבל כל כך כואב כל כך כואב אני רוצה למות להרוג את הבחוץ
כדי שלא יכאב יותר מבפנים!
-דממה-

יעל נמצאה בתוך שלולית דם וורידיה חתוכים, בחדרה, בבית
המשוגעים בוא היא הייתה מאושפזת. גופתה נמצאה בתאריך
01.02.1997 כשלצד גופה מונח יומנה ותמונה של בחור שככל הנראה
עונה לשם אריאל. הודעה נמסרה למשפחה.