"נמרוד, תסתכל לשמיים... תראה כמה הם יפים..."
הסתכלתי עליו במבט התמים הזה שלי...
היינו בגן השעשועים ליד הבית שלי... התנדנדנו.. הרוח הקרירה
התנפצה לי קלות על הפנים..
"תראה כמה כוכבים יש שם.. תחשוב שבכל כוכב אחד כזה יכולים
להיות חיים... אתה  תופס את זה...?"
הוא מסתכל עליי , חצי חיוך... ולא מוציא מילה...
"נמרוד, למה אתה אף פעם לא אומר לי מה אתה חושב? משתף
אותי...?
אני מרגישה כאילו אתה מרחיק אותי ממך כל הזמן, כאילו יש איזה
מחסום שמונע מבעדך להפתח אליי , לדבר איתי..."

(דממה...)

"נמרוד.....!" אני מיללת לו בכל הצווחני הזה שלי...!

הוא יורד מהנדנדה ונעמד מולי כאשר הוא מנדנד אותי קלות... נושק
לי על המצח...נשיקה רכה שכזו שמעניקה לי ביטחון..

"תראי , יש יותר מדי דברים בחיים האלה שאם נתחיל לנתח אותם
בחיים לא נצא מזה... פעם... פעם מזמן, לפני שהכרתי אותך...
הייתי מנתח כל דבר שזז... הייתי יכול לשבת שעה שלמה ולנסות
לחשוב על הדברים הכי טיפשיים שבחיים... כמו ... כמו לא עולה לי
עכשיו לראש..."

הוא הולך לכיוון הספסל... ועוד לפני שהגיע מסתובב בחזרה
אליי...

"גם זה היה בתקופה שהייתי בן אדם מאוד מדוכא... ממורמר...
אבל החלטתי לצאת מזה... הבנתי שהחיים זה מתנה... לא צריך יותר
מדי לחשוב, להתאמץ להבין כל מיני דברים שבכל מקרה לא נבין...
עדיף לחיות את הרגע, להתמקד בהווה... זה המוטו שלי..."

חייך אליי את החיוך הכובש הזה... מה שהחזיר אותי לפעם הראשונה
שראיתי אותו, ומאותו הרגע ... איך זה נקרא..? אהבה ממבט
ראשון...
זה בדיוק התיאור למה שהיה לי איתו...
זה כאילו העיניים שלנו נפגשו , היה ניצוץ כזה ואז כל מה שנדרש
כדי שאני אתאהב בו היה  החיוך הזה שלו...יש לו חיוך מיוחד..
אחרי זה היינו מתכתבים באיי סי כל היום, מדברים בטלפון,
מתכתבים בהודעות... ניפגשנו , יצאנו פעם... פעמיים... שלוש...
אחרי חודש נהיינו חברים , ואחרי חודשיים שכבנו..! הוא היה
הראשון שלי... הראשון שאיתו הרגשתי שלמה.. אמיתית..הרגשתי
אני...!

"על מה את חושבת, גלגל?" (ככה הוא היה קורא לי - גלגל...)
"סתם... נזכרתי ביום שהכרנו..."
"כמה שאת תמימה... את כל כך תמימה שאת לא יודעת אפילו..."
(אני מתעצבנת...)
"מה רע בלהיות תמימה?! להיות תמימה זה טוב...!!!
ילדים הם תמימים... ילדים זה דבר יפה... תמימות זה דבר יפה...
טהור... בדיוק כמו ילדים... בדיוק כמו השמיים עכשיו... אין
עננים... הם נקיים ... טהורים...
אפשר לראות מפה את הכוכבים... איך אני אוהבת את השמיים... אין
להם סוף, לפעמים אני פשוט רוצה להושיט את היד... להושיט ולגעת
בהם ... הם נותנים אשליה שהם קרובים, לפחות יותר קרובים ממה
שהם נראים... "


"את שוב עושה את זה..."
"עושה מה?!?!?"
"גל, את כל הזמן מנתחת דברים... "

(עכשיו אני כבר עצבנית)

"תאמין לי שאני לא מבינה אותך... מה אתה רוצה? שהשיחות שלנו
יהיו שיטחיות ורדודות !? על מה אתה רוצה בדיוק שנדבר?! על
מסיבות..? על שטויות?! שאני יספר לך על....מממ לא יודעת
מה..!!? מה אתה רוצה...?!"

(הסתובב אליי ופנה אליי ברכות...)
"אל תדברי... פשוט תנשקי אותי..."
הוא קירב את שפתיו אל שפתיי כאשר הוא מעביר בעדינות את ידו על
השיער שלי... ומלטף ברכות את הפנים שלי...
אני שונאת שהוא משתיק אותי ככה אבל אני תמיד נכנעת לו משום
מה...! אני שונאת להיכנע לו..אבל אני לא שולטת בזה הוא פשוט
ממיס איתי..



כשכל אחד הלך לביתו אז חשבתי כל הדרך על מה שהוא אמר לי..
על זה שלפני שהוא הכיר אותי הוא היה מישהו אחר.. בן אדם עמוק..
לא אחד שחי את הרגע, אל אחד שחושב קדימה.. על ההשלכות של
הדברים שאנחנו עושים.. אחד שאוהב לנתח דברים..!
מישהו כמוני...
זה לא ביאס אותי כל כך שהוא השתנה...כי אני יודעת שהפכים
משלימים.. מה היה קורה אם שנינו הינו בדיוק אותו הדבר..?! זה
היה משעמם.. ככה לפחות יש טיפה פלפל בקשר שלנו... משהו שמחבר
בינינו ומפריד בו זמנית..
מה שבאמת עיניין אותי זה מה גרם לשינוי,  מה הסיבה...
נמרוד אף פעם לא אמר לי באמת מה קרה לו.. מה גרם לו להשתנות..!

מה גרם לו לשנות בצורה כל כך קיצונית את כל ההשקפה שלו על
החיים.. כי הוא באמת השתנה.. לפי מה שהבנתי ממנו.


כמה ימים אחרי זה, הגיעה אליי לאיי סי ילדה משהם... שם נמרוד
גר לפני שהוא עבר לחיפה... היא אמרה לי שהם היו ידידים ממש
טובים.
וכששאלתי אותה למה הם התרחקו, היא אמרה לי שהוא השתנה... שהוא
הפך להיות בן אדם דפוק! שפעם כשהיא הייתה יושבת לדבר איתו,
יכלו לעבור שעות אבל היא לא הייתה מרגישה שהזמן זז... ועכשיו
הוא עושה שטויות כל החיים שלו... מעשן גראס!
ידעתי שהוא מעשן פה ושם... לא אהבתי את זה אבל מה אני יכולה
לעשות.. אחרי הכל אני רק חברה שלו אני לא יכולה להגיד לו מה
לעשות, הוא ידע שאני לא  אוהבת את הרעיון .. אבל זה לא גרם לו
להפסיק.. הוא פשוט צמצם את הכמויות.. אמרתי לו שלפחות אם הוא
מכבד אותי שלא יעשן לידי או כשהוא יודע שהוא הולך לראות אותי..
הוא קיבל את זה...
היא גם אמרה לי שהייתה לו ילדות מאוד קשה..
היא שאלה אותי אם אני יודעת למה בעצם הוא עבר לחיפה עם אבא שלו
ועם אחותו ואחיו הקטנים...
אמרתי לה שאני לא ממש יודעת.. כי הוא אף פעם לא הסכים לדבר
איתי על הדברים האלה.. הוא היה מאוד מופנם וסגור בעצמו..
הוא אמר שהוא מוכן לדבר איתי כמעט על הכל אבל המשפחה שלו היא
מחוץ לתחום..!
אחרי כמה פעמים שניסיתי להפציר בו שיספר לי וראיתי שלא הולך
לי.. התייאשתי.. קיבלתי את המצב כמו שהוא- שנמרוד שלי הוא בן
אדם מופנם ושלא בא לו לספר לי .. אז סבבה...
היא אמרה שהיא מוכנה לספר לי אבל בתנאי שאני לא יגיד לו כלום..
כי היא נשבעה לו שהיא תספר..  והיא לא סיפרה לאף אחד כל הזמן
הזה אבל היא רואה שהוא מאוד חשוב לי ושמאוד אכפת לי ממנו אז
היא מוכנה לספר לי... ואולי ככה אני יוכל להבין את הסיבה
לשינוי..
היא סיפרה לי שאמא שלו בגדה באבא שלו במשך 10 שנים.. ואבא שלו
לא ידע על זה כלום.. הוא לא חשד.. היא הייתה אמא בסדר.. חוץ
מזה שהיא כל הזמן רק דאגה לתחת שלה.. כלומר להסתיר את הרומן
הזה שלה.. נמרוד ידע כל הזמן אבל הוא לא רצה להיות זה שיגרום
לפירוק המשפחה- אז הוא שתק.. וניסה להמשיך הלאה ולקבל את זה
שאמא שלו פשוט זונה.. אחרי 10 שנים איכשהוא אבא שלו גילה את
זה..
והוא היה מוכן לסלוח לה כי הם היו נישואים כבר הרבה זמן..
למרות שחצי מהזמן הכל היה בעצם שקר אחד גדול, אבל היא החליטה
לעזוב את הכל, את החיים שלה.. את הבעל שלה, הילדים שלה.. לטובת
הגבר הזה שנמרוד בכלל לא ידע מזה..
היא סיפרה לי שהוא תמיד אמר לה שאם הוא היה יודע הוא היה מפוצץ
אותו במכות את הבן זונה...!!
ממש הצטערתי לשמוע את הסיפור הזה, כאב לי לשמוע את זה.. שנמרוד
שלי ככה סבל, שאמא שלו ככה נטשה אותו בגיל 17...
עכשיו הכל התבהר לי.. הוא הבין שאין טעם לנתח את החיים כי הם
כל כך לא צפויים .. איך אמא יכולה לעזוב את המשפחה שלה ולנתק
איתם לחלוטין את הקשר...!?! איך אפשר...!? ועוד ילד מדהים כמו
נמרוד..!?
שאומנם רק עכשיו התחיל להדרדר אבל כל החיים הוא היה ממש ילד של
אמא...


נמרוד הוא בן אדם חופשי, הוא לא יכל לסבול את המחשבה שהוא חנוק
כלוא... הוא תמיד היה חייב לדעת שיש לו מרחב ואני תמיד ניסיתי
להעניק לו את התחושה הזו של המרחב.. שחס וחלילה לא ייתעצבן או
יברח לי.. במשך הזמן כבר התרגלתי לזה



כל החיים שלי השתנו באותו היום... זה היה יום שישי... יצאנו
לאיזה פאב... בשעה 2 עזבתי את נמרוד והלכתי עם חברות שלי ...
רקדנו השתוללנו ... היה סוף!
בשעה 4 ראיתי נמרוד שהוא היה כולו שיכור.... גמור...

"נמרוד!!! שתית??!?! למה עשית את זה?! אתה יודע שאתה צריך
לנהוג הבייתה!!!"
"נו גל אל תזייני לי את השכל עכשיו !!! פסיידר?!?!? אני בסדר
גמור ואני יכול לנהוג!!!
"נמרוד אל תדבר שטויות אתה בכלל לא יכול להחזיק את הראש שלך,
בוא אני יזמין לך קפה. אנחנו לא זזים מפה עד שאתה מתאפס על
עצמך..."
"גל! אל תזמיני לי לא קפה ולא נעליים אני בסדר גמור. אני הולך
להשתין ואנחנו עפים הבייתה..."

נתתי לו ללכת לשירותים...
כשהוא חזר הוא לקח את המפתחות ..." יאללה בואי..."
חטפתי לו אותם..." נמרוד אתה לא נוהג, אין מצב שאני נותנת לך
לנהוג!"
"גל!!! בואי כבר ותפסיקי לבלבל לי את השכל!!"
לא ידעתי מה לעשות כולם כבר הלכנו, ונשארנו רק אני והוא ...
ולי לא היה רישיון...

"נמרוד אני מבקשת ממך שתרגע, תראה איך אתה מזיע אתה מלחיץ
אותי...
"לקחת משהו חוץ מזה ששתית...?" הוא לא ענה לי,
תפס לי את היד ומשך אותי לכיון הדלת...
"די תעזוב אותי!!! אני לא הולכת איתך לשום מקום במצב הזה! אני
רוצה לחזור היום הבייתה בשלום..."

זה המשפט האחרון שאמרתי לו...
הוא הלך... השאיר אותי שם לבד... נכנס לאוטו והתעלם מהצעקות
שלי שלא ייסע, שלא יילך...
אני אומנם חזרתי הבייתה בשלום... אבל נמרוד שלי לא!
הוא עוד לא הספיק לצאת מהפאב, הוא נכנס לכיכר ומשאית ענקית
התנגשה בו.


הבום היה כל כך חזק...
האוטו היה הפוך ונמרוד שלי שכב לו ,מדמם, לגמרי לבד.. על
הכביש..
"נמרודדדדדדד..." צעקתי לו. "נמרוד תחכה לי אני באה
אלייךךךךך..."
רצתי לשם הכי מהר שיכולתי עוד לפני שהגיעו האמבולנסים...
הנחתי את הראש שלו על הברכיים שלי... הוא שחה בשלולית של דם.
הוא בקושי הצליח להשאיר את העיניים פתוחות... היה לו מבט מזוגג
בעיניים , חסר הבעה... הוא ניסה להגיד לי משהו... הקול שלו היה
צרוד ... חנוק... שמעתי את האמבולנסים מתקרבים...
"א..א...אני....  או...הההה..בב    א...ו...תתתתךךך!
חייך אליי את החיוך המתוק שלו.. בפעם האחרונה... ולאט לאט
נעצמו לו העיניים...
כל הגוף שלי היה משותק לא יכולתי לזוז... הגיע גם ניידת..
השוטרים הוזיזו אותי משם.. שאלו אותי שאלות התחילו לחקור אותי
..
לא הייתי מסוגלת לענות להם... אני הייתי בהלם!
הוא כל כך אהב את החופש שלו, היה עושה שטויות כל הזמן... רצה
לחיות רק את ההווה ... לא חשב על העתיד... ועכשיו אין לו
עתיד!
אין יותר נמרוד!

פתאום התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי...
השוטרים התקשרו להורים שלי שיבואו לקחת אותי...

בהלוויה שהייתה יומיים אחרי זה... נשאתי את ההספד...

"נמרוד... נמרוד שלי.. אני עומדת פה.. מולך.. מנסה להבין איך
הכל קרה. למה זה קרה.. הרי אתה כל כך אהבת את החיים.. רצית רק
לנצל אותם... ידעת? האם ידעת את הסוף שלך?! ידעת שהוא יגיע?
ובגלל זה השתנית בכזו קיצוניות...?
אני יכולה לעמוד ולנתח שעות .. אבל אתה אמרת שאני אפסיק לנתח..
שאני אתחיל לחיות... להנות מהחיים.. אתה לא הספקת להנות...
אתה הלכת... הלכת לי לעולמים.. השארת אותי פה לבד.. בוכה..
עצובה.. תראה כמה אנשים באו  לפה.. כמה אנשים אוהבים אותך..
לכמה אנשים תהיה חסר...
נמרוד שלי.. בקשה אחרונה לי אליך.. תשמור עליי...עכשיו כשאתה
שם למעלה.. מוגן מהכל.. תשמור עליי...!
עוד יגיע היום שאני יבוא אלייך.. ונהיה ביחד לעולמי עולמים...

שלך בכאב עצום..
גלגל..."


עכשיו אני יושבת פה.. שנה אחרי שהוא נפטר חושבת על הכל...
נזכרת בהכל.. בכל מה שעברנו ביחד.. בכל מה שהוא עבר לבד..
הוא היה ילד שידע להנות מהחיים... הוא ניצל אותם...
המשפט הזה שאמרתי לו בדיוק היום לפני שנה לא יוצא לי מהראש..
"אני רוצה לחזור היום הבייתה בשלום.."
אני שונאת את עצמי אני פשוט שונאתתתתתת.. שונאת על זה שנתתי לו
לעלות לבד על האוטו, למרות שהוא עקשן , הוא עקשן ובחיים לא
הייתי יכולה לגרום לו להישאר.. הוא תמיד יעשה ההפך ממה שהוא
יודע שיעשה לו טוב... כואב לי... כואב לי עכשיו שהוא
איננו.....
עברה שנה ועדיין לא הייתי עם אף אחד אחר.. הוא האחד שלי...
אבל הוא איננו.. חברות שלי אומרות לי להמשיך בחיים שלי, להתחיל
עם בנים, כל הזמן מנסות לשכנע אותי לצאת איתן למסיבות .. אבל
אני בשלי.. עושה הפוך ממה שנמרוד ביקש ממני... אני יושבת ומנסה
לנתח, להבין... כל יום בערב אני אוהבת לצאת לגן שלנו.. גן
השעשועים ליד הבית שלי.. לשבת על הנדנדה שבה הוא ישב ולהסתכל
על השמיים, על הכוכבים.. ככה אני מרגישה אותו קרוב אליי..
כשאני מתחת לשמיים יש לי את התחושה שהוא מסתכל עליי.. ואז אני
מדברת איתו, מספרת לו מה שעבר עליי במשך היום...


אני יודעת, עמוק בתוכי אני יודעת... שעוד יגיע היום .. ואני
אפגוש בו שוב..!