הכי קשה זה להסתכל בדף ריק... כל השורות שעומדות להן שם...
מחכות... צוחקות עלייך... יודעות כמה קשה לך להוציא בצורה הכי
נכונה את הרגשות שלך... יודעות שאתה צריך עכשיו למצוא מילים
שיתארו את הרגעים הכי קשים שהיו לך... או את הכי שמחים... פשוט
את אותן דקות או מחשבות שאתה מאמין שאין צירוף של מילים שיכול
לבטא אותם...
ואז נופלת עלייך המוזה... מילים מתחברות אחת לשנייה ויוצרות
ביחד סימפוניה של רגשות, מילים, תיאורים, חרוזים ומשפטים...
ואתה הוא זה שמחזיק את השרביט ומנצח על הכל... ואתה מסיים...
וקורא... ועוד פעם... ואתה זורק את הדף... ומתחיל שוב... אתה
לא מתייאש... השורות הריקות לא ינצחו אותך... הן סתם נקודות
דיו שהתחברו בגלל איזה מכונה שתיכנן מישהו שעכשיו יושב וצוחק
כאילו אין מחר כשהוא חושב על כל האנשים שיושבים מולן
ומתענים... סדיסט... אתה מוצא לעצמך מטרה חדשה... לבאס אותו...
לגרום לו להפסיק לצחוק... וכותב עוד משהו... ומסיים...
וקורא... ושוב זורק לפח... סתם מילאת דף בכלום בגלל איזה מישהו
שאתה לא מכיר... וסוף סוף אתה מגיע לנקודה המיוחלת... סתם שוכח
מהכל... מהשורות... מהאדיוט... מהפחדים... ופשוט זורם... אתה
עכשיו צוחק על השורות... והן לאט לאט מתמלאות...
אתה אפילו מדלג על שורה אחת או שתיים...
להראות להן כמה שלך לא אכפת...
ואתה מסיים... וקורא... ומחייך... ומוריד את העט על השולחן...
וקורא שוב... ומחייך שוב... וכל מה שאתה רוצה... זה כבר להגיע
לעוד פגישה... עם אותן שורות ריקות... |