"אני שונאת אותך", בהתחלה בצורת מחשבה, לאחר מכן בלחישה חלושה
ולבסוף, באוטו, כשאני יודעת שאני לבד, בצרחה נוקבת, חיה בכלוב
שמנסה להשתחרר. "שונאת אותך! שונאת! תמותי, חתיכת כלבה!
תמותי!" הצרחות ממשיכות להגיע. סוף כל סוף אני נותנת להן
להשתחרר, לאחר שנהגתי חצי שעה למקום הסודי שלי, בו אני בטוחה
שאף אחד לא יראה אותי, לא ישמע. בתוך המכונית הסגורה אני
מתייפחת בהיסטריה, כמו שאימא מעולם לא הרשתה לי לעשות בבית.
"לא טוב להיות היסטרית, כשזה מתחיל אי אפשר להפסיק את זה".
ואני לא מנסה להפסיק. נותנת לזעקות הזעם לפרוץ החוצה, לדמעות
שחנקו אותי בימים האחרונים לזרום חופשי. אני נאבקת מבעד ליבבות
וליפחות כדי לקבל מעט אוויר, בין התנשפות אחת למשנה. נאבקת ללא
רצון. למה, למה לא מתי כשיכולתי? למה לא הייתי מספיק חזקה?

מסתכלת במראה הקטנה למעלה. כולי אדומה, נפוחה מדמעות, מסכנה
שכזו, מצב פשוט מגוחך. "תפסיקי לבכות, מפגרת. אין לך סיבה",
אומרת בקול ניחר מרוב צעקות. אולי סוף סוף אני אצליח לגרום
לעצמי להיות צרודה ולסתום את הפה לכמה ימים.
נשענת אחורה עד הסוף עם המושב, מסתכלת החוצה ולמעלה מהחלון
הסגור, בוהה בעננים ונזכרת בדייט אחד על המרינה בהרצליה.
"מטומטמת", אני ממלמלת לעצמי, "איך את מצליחה להיות כזאת טיפשה
לפעמים, הורסת את כל מה שמגיע לך לידיים. אם גם הפעם תצליחי
להרוס את מה שיש לך, תוכלי להיכנס כבר לשיאי גינס".
העננים יוצרים צורות בשמיים, משתנים ונודדים הלאה, וגם אני
רוצה לנדוד איתם, גם אני רוצה להיות ענן, לרחף עד שכולם ייעלמו
לי מהעיניים, להגיע לארצות רחוקות ובסוף, סתם להתנדף ברוח,
לנצח חלק מהשמיים.
אחרי חצי שעה בערך אני תופסת את עצמי בידיים, נושמת כמה נשימות
ארוכות, מתאמנת על החיוך הרגיל, המזויף, מתניעה את האוטו
וחוזרת הביתה, לשגרה.