אני כותבת לך
יודעת שהסוף שלי - שלך, כבר ידוע מראש
אולי הסוף הזה קרוב אולי רחוק
ואולי הוא פשוט לא הסוף
ובכלל - החיים יפתיעו אותי ויהיה לנו, לשתינו, סוף אחר...
אני תוהה אם אני טועה...
אולי אני לא צריכה לומר לך את כל הדברים האלו הרי בכל זאת את
אמא שלי.
אבל אני לא יכולה יותר להתאפק, לעצור את עצמי.
את יודעת, כנראה יש בינינו אי הבנה אולי זה רק ביני לבין עצמי
ובינך לבין עצמך ואולי זה בין שתינו
ואולי שוב אני טועה...
אני אוהבת אותך ואת אוהבת אותי אבל כבר מזמן גילו שאהבה לא
תמיד מספיקה.
אז למה לך כן?!
ואז אני שוב תוהה...
איך את מסתפקת בכה מועט
והוא מועט אמא, אל תחשבי אחרת, אל תטעי לרגע שהוא מיוחד או
נדיר או ברוחו כה צעיר
אני כל כך יודעת שתשלמי על זה מחיר
ואנחנו - לא שילמנו כבר מספיק?!
תמיד אמרת, או אולי חשבת ואני שוב קראתי לך את המחשבות, שזה
בגלל שאין לי חיים משל עצמי,
ומה תגידי היום כשכל מה שיש לי זה חיים משל עצמי? מה תאמרי
להגנתך אמא?
אני יודעת מה תאמרי שאת האמא ואת לא צריכה להגן על עצמך - אלו
הם חייך בלבד.
את צודקת אמא אבל גם אני לא טועה.
אלו הם חייך אבל האם זו הבחירה הנכונה?!
את יודעת שלא וגם אני ושתינו ממשיכות לתהות...
נראה לי שמספיק כבר עם כל הטעויות.