הבטתי החוצה מחלון ביתי. היום היה יפה, יום אביב חמים ונעים,
הציפורים צייצו וכל תפארת העולם נפרשה לעיניי מבעד לחלון
הפתוח. הרוח נשבה ופיזרה את שיערי, קרירה עדיין מתלאות החורף,
עוד לא נגועה בחום המזוויע של רוחות הקיץ. המוזיקה התנגנה
בחדר, כרגיל, ומאושרת מעצם היום הזה, שרתי עמה. עמדתי מול
החלון, עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה ולרוח.
לאט-לאט החלה המוזיקה להשתלט על מוחי, לראשונה מזה עידן
ועידנים. הראש החל להתנדנד לקצב המוזיקה, מתחת לעיניים העצומות
צפו חזיונות מדהימים של חלומות-דמיונות. הכתפיים והגוף החלו
לנוע  בצורה אוטומטית, הזרועות עזבו את מקומן לצד גופי והחלו
לחבק את התווים אליהן, הרגליים הרחיקו אותי מהחלון וגררו אותי
לרחבת הריקודים שהיתה חדרי כמו רומיאו עיקש ורומנטי שמנסה
לסחוף את יוליה שלו למעשה אהבים אסור.

אסור.
פקחתי את עיניי, הכרחתי את עצמי להתנתק מהאקסטזה האישית שלי,
אסור לי. אני עדיין זוכרת מה קרה בפעמים הקודמות. זוכרת את
האנשים שאיבדתי, את הרגשות הנוראיים. הרי את יודעת מה קורה
כשאת מתחילה לרקוד, ציינתי ביובש.
המיטה קיבלה אותי אליה בזרועות פתוחות, אך אני רציתי יותר.
רציתי לרקוד. פתחתי ספר, אחד מעניין, אבל לא הצלחתי להתמקד
בשורות. המוזיקה מתנגנת לה בחדר ללא הפסק. אולי זה מה שמטריד
אותי. כיביתי אותה, אבל היא המשיכה להתנגן בראשי, בקול גדול,
מושכת אותי אליה, אל תנועות הריקוד החמימות והמפתות, כמו
פלירטוט שאינו מסתיים, הצהרות אהבה של סירנה. גירשתי את
המוזיקה מראשי בכוח, מנערת את עצמי, קופצת על הרצפה וצועקת על
עצמי בלב. איך אני יכולה להיכנע לדחף שכזה כשאני יודעת מה הולך
לקרות?
הדלקתי את המוזיקה. לפחות זה. אני אצליח הפעם, אני יודעת.
גירשתי את הריקוד ממוחי, אבל המוזיקה חסרה לי כל-כך כשהיא לא
שם...

I'm never gonna dance again, guilty feelings got no
rhythm...
שיר יפה, איטי, ג'ורג' מייקל. אחד שנורא כיף לרקוד אותו סתם
ככה. זה רק ריקוד קטן, ובכל מקרה קשה להיסחף לסשן רציני של
ריקוד פרוע משיר כזה שקט, לא? אולי רק קצת...
העיניים נעצמו מאליהן, מכירות את התרגולת הרגילה, הרגליים החלו
לצעוד להן במרחב המוכר של חדר, הרגשתי את קולו של ג'ורג' מייקל
מלטף אותי מבפנים ומבחוץ, מקרב אותי אליו לעוד סיבוב על כנפי
הצלילים. הייתי כל-יכולה, הבלרינה הגדולה של החדר שלי, מסמר
הערב, מלאך קל כנוצה. הכאב... הריקוד, התנועה, כל קצה עצב
מדגדג בתשוקה לעוד, אני והמוזיקה הופכים לאחד, אהבה, נצח, אין
דבר שיעצור אותי עכשיו... הכאב חדר לתוכי עמוק יותר ויותר
כשהבנתי שכבר מאוחר מדי לצאת מזה, שאני שקועה בריקוד שלי ושאין
דרך החוצה. האובדן... ולצידו התקווה שאולי הפעם זה לא יקרה,
הפעם כולם יישארו, הכל יהיה בסדר. אבל תקווה היא רגש שבו
הפסקתי להאמין מזמן, לפחות בנוגע לריקוד שלי. הרגשתי את הכאב
כמו מחט מלובנת, "תפסיקי!!!" צרחתי בלי קול, אך הגוף שלי כבר
נצא עמוק בתוך הטראנס המוזיקלי הפרטי, אין מאזין למחאותיי.
המחט חודרת עמוק יותר ויותר ואני מתחילה, תוך כדי ריקוד, עדיין
מחייכת, לבכות על מה שעומד לקרות, בלי סיכוי לעצור את הכל
בזמן.


רקדתי.
רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים, כמו שאף אחד לא הצליח לרקוד
מעולם, באקסטזה מוחלטת, זיעה מלוחה-מתוקה ניגרת במורד עורפי,
לחיי, זרועותיי וגופי. שעות רקדתי, בלי לדעת מה קורה סביבי,
מלאת אדרנלין, מלאת תשוקה. כמה התגעגעתי.

המוסיקה מתנגנת ואני מניעה ידיים, רגליים, מפתלת את גופי בהתאם
למקצב המשתנה. כבר לא אכפת לי מה יהיה השיר הבא. מבחינתי הוא
יכול להיות אופרה או סלואו, אני עדיין אמשיך בקצב שלי. כאן זה
כבר הרבה מעבר "עשיית אהבה" עם המוזיקה. כאן זה כבר אני בעצמי,
עם העונג האישי שלי.

המוסיקה חודרת לכל חריר ותא בגופי, ממלאת אותי לחלוטין, אני
מחייכת. רוקדת ומחייכת, חושבת רק על המילים, המנגינה, לא על כל
שאר הדברים שצריך לשכוח, לא על שום דבר פרט לאנגריה השוצפת
שמחדשת את גופי, מחזירה אותי להיות כמו שאני אוהבת, לא כמו
הבטטה הישנה שהייתי בשנים האחרונות. רק שלא...


דפיקה בדלת. אני נעצרת. אמא עומדת בדלת, בעיניים אדומות. "מה
קרה?". היא תופסת אותי בחיבוק אלים-כמעט, מתמוטטת עליי ומתחילה
לבכות. "זה סבא שלך", היא מייבבת מבעד לדמעות, "הוא בבית-חולים
עם התקף לב חמור, הרופאים לא יודעים להגיד אם הוא ייצא מזה".
שקט. אני לא שומעת דבר פרט לדממה שסביבי, לא מודעת למה שמתרחש.
קורעת את עצמי מהחיבוק של אמא, סוגרת את הדלת בלי להבין שהיא
עדיין שם, מתיישבת על המיטה. הדלת נפתחת שוב ואמא מסתכלת עליי
במבט עגום ומבולבל, ניגשת אליי ומתיישבת לידי. אני מחבקת אותה
חזק, הדמעות מתחילות לחלחל מבעד למעטה הזיעה האופף אותי. ידעתי
שמשהו לא בסדר. ברגע שהתחלתי לרקוד ידעתי שזה לא ייגמר טוב.
הייתי צריכה להפסיק בזמן. אני מחבקת אותה בחזרה. "את יכולה
לנהוג?"

נוסעות לבית-החולים. אני נוהגת, אמא בוכה.
בחדר שוכב סבא שלי, מסביבו סבתי, שקטה ומתוחה, אחיו של סבי
ואשתו שמסתכלים על סבא וסבתא שלי לחלופין, דודי והחבר שלו,
מחזיקים ידיים בלי לשאול אף אחד לשם שינוי, אחותה של סבתי
שמחבקת אותה בחיבוק אמהי, ועכשיו גם אמא ואני. כולם שותקים,
בעיניים של כולם רואים את הדאגה. סבתא שלי מחייכת קלושות כשהיא
רואה אותנו, "טוב שהגעתן". החיוך נעלם בשניה, העיניים כבויות
ואדומות. כל העיניים אדומות. הכל באשמתי.

רופאים באים והולכים מדי פעם. בודקים מוניטור, מסתכלים על
גליון העירויים או איך שלא קוראים לזה, מעיפים מבט בסבא שלי
ושואלים את סבתא אם היא היתה רוצה לשתות משהו או אולי לנוח
בחוץ. סבתא מסרבת לכל הצעותיהם. היא נשארת כאן ולא צמאה,
תודה.
אני מביאה לה משהו לשתות. היא לוקחת ושותה. שאף אחד לא יגיד
שאני לא מכירה את סבתא שלי.
"את נראית טוב", סבתא אומרת, "מה עשית?". "רקדתי". למה רקדתי?
למה עשיתי את זה???

מתנצלת לפני כולם ויוצאת החוצה למסדרון. רק שם אני מרשה לעצמי
לחשוב על מה שקרה כאן. להזיל דמעה ולהתפלל, טיפוס חילוני
שכמוני, למשהו שיציל אותו. לאל לא מוגדר שיחזיר את סבא שלי
אלינו בריא ושלם מה"מלחמה" שהוא מנהל.
שוב עשיתי את זה. ידעתי שלא הייתי צריכה, ידעתי שזה יגמור
מישהו שוב, אבל הצורך היה כל-כך גדול, הרעב היה חזק ומייאש
כמעט. הריקוד היה מדהים והיה כיף ואני מתחרטת על כל שניה
ממנו.
ושוב, במסדרון בית-החולים, בפעם המי-יודע כמה שאני רואה אנשים
מתים מסביב בגללי, אני נודרת שלעולם לא ארקוד שוב.

וסבא מת אחרי שבועיים.