הערת הכותבת: סיפור אוטוביוגרפי נוסף שמצאתי בנבכי ארכיון
המסמכים שלי. עכשיו אפשר כבר לגלות, לחשוף את מה שקרה שם באמת.
עכשיו זה כבר פחות כואב.
עכשיו זה כבר פחות.

(זוג ידידים מתכרבל)

(לפני שזה יפגע בי, לפני שזה יפגע, לפני ש... ארבע שנים. ארבע.
חיכיתי לו, אהבתי. דווקא עכשיו?)

...אני אוהב אותך....

(אני רוצה להיות לבד, יודעת לאן החיים לוקחים אותי ואני יודעת
שהדך היחידה היא לבד. רוצה להמשיך בדרכי, לחיות את חיי כמו
שתוכננו לפני שנים, על-ידי ילדה בגיל ההתבגרות שהיתה אני, עוד
לפני שידעתי כמה גדול הוא העולם, או כמה קטנה אני לעומתו, אל
תקשיבי, לא רוצה להיפגע שוב...)

...אני אוהב אותך....

(לחיות, לחלום ולהגשים, להית עצמי כמו שתמיד רציתי, תכננתי,
קיוויתי, ידעתי שיהיה. לבדי, בלי אחרים עמי. אני לא צריכה את
מנת הרחמים...)

...אני אוהב אותך...

באמת? אתה לא אומר לי את זה סתם, נכון?

כן. אהבתי אותך גם אז, לפני ארבע שנים, ואת יודעת שזה לא סתם.

אז למה לא אמרת?

כי פחדתי. כי אני עדיין פוחד.

פוחד ממה?

לנסות שוב, להיפגע שוב, להגיע למצבים שיכולים לסכן אותי. לאבד
אותך, את הידידות שלנו.

אבל למה עכשיו? למה לא לפני שנה או שלוש?

לא יכולתי. ידעתי גם אז, אבל לא יכולתי. רציתי שתישארי איתי,
רציתי לדעת שתהיי שם. אני לא רוצה שתלכי, ואני פוחד שכן. אני
פוחד ששנינו ניפגע, שנאבד את מה שיש בינינו, ש...

אני אחראית על הפגיעות של עצמי, אבל בך אני לא אפגע. אתה יודע
שאני לא אפגע בך לעולם, נכון?

אני יודע. אבל אני פוחד מעצמי, לא ממך. אם אני אפגע בעצמי, מה
יהיה?

אתה לא תפגע בעצמך. אני פה, אתה לא תהיה לבד.

אני יודע, אבל את לא תהיי פה כל הזמן. לא כל הזמן. ואני מעדיף
להתחבא מאחורי הפחד שלי ולא לעשות כלום, במקום לצאת החוצה
מהמחבוא שלי ולהיפגע. זה טיפשי, אבל זה אני.

ואתה אומר שאתה אוהב אותי?

כן...

כבר ארבע שנים?

כן...

ואתה לא רוצה אותי.

תראי...

לא, תקשיב לי. זאת ההזדמנות האחרונה שלך. אני לא יכולה ככה
יותר. אתה ידיד שלי ואני תמיד אוהב אותך, אבל לחכות ארבע שנים
בשביל לשמוע שאתה אוהב אותי, הדבר שהכי רציתי לשמוע בעולם
כולו, ואז להבין שאתה אוהב, שאהבת כל הזמן אבל אתה לא רוצה
לצאת מהחדר המרופד שלך?

לא התכוונתי. את יודעת שאני לא אעשה בחיים משהו שיפגע בך.
אל תבכי, בבקשה... אין הרבה אנשים שבאמת אכפת לי מהם, ועד
שמצאתי אותך... את יודעת, כל הזמן אהבתי אותך. אהבתי אותך
כשהיינו בתיכון, בצבא, כשהייתי מתקשר אלייך מהשמירות, כשהיינו
יוצאים לסרטים והיינו מתחבקים סתם כי זה כיף. אהבתי אותך. אני
בחיים לא אפגע בך בכוונה.

יש לך מושג כמה זה כואב לשמוע את זה?

בערך.

אני לא יכולה יותר (מתהפכת על הצד), עד שגיליתי מה לא היה בסדר
בחיים שלי, מה היתה ההרגשה המשונה שלא עזבה אותי, ההרגשה שמשהו
בי כל-כך מלאכותי, ועכשיו אתה אומר לי את -זה-?

אני באמת מצטער. הלוואי שיכולתי לעשות יותר (מחבק, מלטף לה את
הראש)

הלוואי גם מהצד הזה (קמה מהמיטה, מתלבשת). אני לא יודעת. קשה
לי פה עכשיו, איתך. אני חושבת שאני צריכה ללכת הביתה, לחשוב.
לסגור עניינים בראש.

אני מבין.

אתה יודע, אני עדיין אוהבת אותך, לא משנה בתור מה. זאת
ההזדמנות האחרונה שלך. חיכיתי לך ארבע שנים, בלי לדעת את זה
אפילו (מחייכת מבעד לדמעות), אבל די. זאת באמת ההזדמנות
האחרונה.

(שתיקה)

באמת התכוונת לזה? אתה באמת אוהב אותי?

באמת.



בלא דבר נוסף לומר, היא מנשקת אותי על לחיי, מנסה להגניב נשיקה
אל שפתיי. "לא", אני אומר לה, מחבק אותה "אנחנו ילדים טובים,
לא?".
היא מרכינה את ראשה, נכנעת לחיבוק שלי לרגע נוסף. "אתה כלב
רציני, אתה יודע?" ויוצאת מהחדר, מהבית. אני מסתכל עליה מבעד
לחלון הקומה ה-11 כאשר היא נכנסת למכונית שלה, הלב שלי זועק
"תעצור אותה!!!", והראש מתנגד. זה יהיה מסוכן מדי.
יושב על המיטה, ממשיך לקרוא את הספר שלי. האותיות מתבלבלות לי
מול העיניים ויוצרות את שמה, כמו חשות את האהבה שאני חש כלפיה.
היא לא ידעה עד כמה. היא עדיין לא יודעת וגם לא תדע, אני
מקווה. גילתה את קצה הקרחון ואז נסוגתי, לא יכולתי עוד. השיחה
הזאת...
בחורה כמוה רוצה אותי. ואני רוצה אותה. אבל פוחד מדי. אוהב
מדי. נפגעתי כבר מספיק, מהאקסית, מעצמי. יהיה טוב יותר לשנינו,
אני מנסה לנחם את עצמי, בידיעה שלא כך יהיה, ובתקווה שמשהו
יחזור להיות בינינו כשהיה. אני לא אוכל לסבול את האובדן שוב.
מדליק סיגריה, מסתכל בעשן שבורח כמוה, מתפוגג באוויר. הריח שלה
עדיין כאן.
"אני אוהב אותך", ממלמל, ומטביע את עצמי בדפי הספר המנחמים.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!"