לפגוש את הברמן שלך באור יום זה כמו לפגוש את רופא המשפחה שלך
בדיסקוטק בשישי בערב. הברמן הוא כמו ערפד במובן הזה; אור יום
זה לא המקום שלו, הוא אמור להשרף ובמקום זה הוא עומד שם, מחייך
ושואל לשלומך.
כך קרה שפגשתי, לפני שבוע בערך, את הברמן-הלא-קבוע שלי. הוא,
בניגוד לציפיותיי שיישרף (לא שייחלתי לכך, חלילה) אמר שלום, מה
נשמע והמשיך ללכת. לא הייתה שום תכלית לפגישה הזו. כל מה
שיכולתי לחשוב עליו זה "אני צריכה להגיע לוופל'ס בר"... ואז,
באורח פלא, המחשבות עברו ל"מעניין מה הוא חושב עלי" ולא במובן
של מה הוא חושב עלי, אלא אם הוא ציפה לראות אותי ככה בחיים
האמיתיים. בכלל, האם אנחנו באמת כל כך שונים בלילה, בבילויים,
מאשר ביום, בדרך לעבודה או לבית ספר. האם עכשיו הוא חושב שאני
זו שהוא לא מצפה למצוא בערב חשוך בבר חביב. האם ההצגה שלי היא
'ילדה-טובה-בדרך-לב"ס' או שמא המסכה עלי כשאני יושבת ומשתחררת
עם בירה.
כך קרה ששכחתי לרגע את זהותי ומתי בעצם אני מתחבאת מאחורי פוזה
ומתי אני אמיתית. כך שכחתי מי אני. והכל בגלל הברמן שעבר שם
באור יום. כוס-אמא שלו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.