בכל פעם שמגיע האביב ואני יכולה לחוש בהדי הפריחה שבאים
ממקומות רחוקים אל מחוזות הבטון. אני מרגישה שמשהו בי גווע
אולי זה כי,
אני שבויה בקונספציה ש
הטבע, כמוני, לא ישאר צעיר לנצח,
ולא יפרח שוב באותו יופי ועוצמה
אחרי החורף הבא.
אני מתבוננת מנגד, נושמת עמוק את מלא האוויר שראותי יכולות
לספוג
חולמת על שמיים אינסופיים מרחבים עצומים
ופריחה.
מתענגת על כל משב רענן שהרוח מביאה
לפני הדיכאון הלוהט של
הקיץ הבא.
כל משב רוח נספר ונכתב בלוח שנותיי
מזכיר לי דברים שאמרתי שאעשה באביב הבא
"הבא" כבר הגיע והוא כאן במלוא עצמתו
ואני תוהה
אם לנצח מנגד אתבונן בהדי הפריחה מתוך
מחוזות הבטון
ושוב אומר לעצמי, ואבטיח שאעשה את אותם דברים באביב הבא
ואגווע.