כשספינתך הרחק הפליגה
לקחה אותך מעל לעננים
עשרים ימים של געגוע
הפכו כבר לשנים
מילותיך לוחשות כמו הרוח
ואת שמך על אבן הן חורטות
אתה עכשיו יכול לנוח
ואני אפתח מזוודה של זיכרונות

אם רק ידעתי
שאתה יכול לשמוע את קולי
העיניים כמו נהר זורם על הפנים
והמבט מופנה לארץ
לא אי אפשר את השעון לעצור
אי אפשר לחזור בזמן
כל שנותר ממך הן התמונות
ומזוודה של זיכרונות

מעיניך לא זולגות יותר דמעות
אתה משקיף אל הארץ
ורואה כאן את כולם
בגן העדן שלך חסרות לך דמויות
אך נשמתך מצאה כבר אהבה

והאבן...
המונחת על האדמה
מכסה אותך כמו שמיכה
זו מיטתך
לנצח נצחים