עמית היה בן 20 וקצת כשקיבל את תיבת הנגינה. דודתו, שעבדה
כאוצרת במוזיאון ישראל, הביאה לו את התיבה כמתנת פסח של אותה
שנה. בדר"כ עמית לא היה הטיפוס שחבב חפצי אומנות או שאר פריטים
דומים. בדר"כ הוא היה מעדיף לקבל דיסק להיטים חדיש או את
החולצה היפה ההיא עם הצווארון הסיני שעולה 159.99 (אחרי הנחה
לחג) בקסטרו מן, אבל כשהוא ראה את התיבה הוא דווקא מאד התלהב.
התיבה הייתה פשוטה. מרובעת, עטופה בבד קטיפה סגול כהה עם רקמה
לבנה וגימור ברזל מזהב. בפנים בד לבד אדום השלים את התיבה.
מלבד הצבעים היפים 2 בובות חרסינה של רקדן ורקדנית הותקנו על
מסילה, וכל פעם שהתיבה הייתה נפתחת, הבובות היו כמו מתעוררות
לחיים ורוקדות את הריקוד המשותף לצלילי המנגינה שאינה נגמרת.

עמית מאד אהב את התיבה. היא הייתה ממוקמת על אחד המדפים. בין
המתקן דיסקים לבין סדרת ספרי פואלו קואלו. היא לא הכי בלטה
לעולם אבל גם לא נחבאה לחלוטין. כבודה במקומה הונח.
התיבה הייתה מרתקת ומהפנטת, וכל מי שהיה פותח אותה היה מתמלא
אושר פנימי, מלא חמימות, רגש וחיוכים. זוג הבובות היה צבוע
בצבעים משכרים, בולטים לעין. הרקדן היה צבוע בחליפת דוכסים
כחולה, עם כפתורי זהב ונעליים שחורות. עיטורים שונים צויירו על
חזהו ועל ירכיו פוסל נדן ובתוכו חרב. מצידה השני של התיבה
הייתה הרקדנית, בובת החרסינה היפה ביותר שאי פעם פוסלה. שמלה
בצבע אפרסק פוסלה כדי להטוות מידות גוף מושלמות. ידיה היו
עדינות, שלא נועדו לפגוע אלא לאחוז בביטחה בבן זוגה לריקודים,
ותווי פניה שידרו לעולם חיוך ומבט ביטחון.

עמית נהנה להסתכל על הבובות רוקדות והעביר זמן רב בצפייה.
הבובות החזירו לו חיבה תחת חיבה. מרגע פתיחת התיבה הם היו
מתקרבים אחד לשני, אוחזים יד ביד ומסתובבים בריקוד ולס מרשים
לצלילי המנגינה. הבובות הסתובבו במקום, אחד סביב השנייה, אחת
עם השני וחוזר חלילה. כל צעד היה מתואם, כל תזוזה הייתה מכוונת
וכל תנועה הייתה ידועה ומלווה במבט אוהב. כשזוג הבובות רקדו
יחד העולם החיצוני התחיל לקבל צורת טישטוש, ולעיתים כמעט ואף
נעלם מן העין.
פעמים רבות עמית נתן לעצמו לברוח אל הדימיון ולהשאב לעולם של
התיבה. הוא שמע בראשו את המנגינה, ראה בדמיונו את הוא עצמו
רוקד ונהנה. הוא לא ראה את בת זוגתו, למעשה, הוא אף רקד לבד.
בעודו מתבונן בתיבה, עמית הרגיש רגוע, מאושר, מחוזק ויתרה מכך
- הוא הרגיש בטוח.  

עמית היה בן 20 וקצת כשקיבל את תיבת הנגינה. דודתו, שעבדה
כאוצרת במוזיאון ישראל, הביאה לו את התיבה כמתנת פסח של אותה
שנה. ככל שהימים עברו, כך גם התפתחה חיבתו של עמית לתיבה. הוא
נהנה להסתכל על הבובות רוקדות, הכיר כל צעד, כל תזוזה, כל
תנועה.
יום אחד קרה דבר מוזר. בעודו מתבונן בתיבה, עמית שם לב לריקוד
הבובות שלא היה מוכר. הריקוד נראה דומה לחלוטין למה שהכיר, אך
עם זאת, משהו היה אחר. הצעדים לא היו אותם צעדים, התנועות לא
אותן תנועות בטוחות ולפעמים, היה נראה שהרקדן לא תמיד אוחז ביד
הרקדנית.

הימים עברו, חודשים חלפו. עם הזמן, עמית החל לדאוג לשלום
התיבה. מבחינה חיצונית, התיבה לא נפגעה או נראתה ניזוקה אך
לעמית הייתה הרגשה רעה. הוא כבר שם לב שלא תמיד הבובות רקדו
ביחד, במסלול המשותף, ולפעמים אף היו מקרים שהבובות רקדו
במעגלים סביב עצמם. עמית פחד שהמנגנון נפגע ושבשלב מסוים
הבובות יעצרו. הוא בדק את המנגנון ומצא שהכל בסדר, המנגנון לא
נפגע, אפשר להמשיך.
חודשים חלפו, התחלפה לה שנה ולילה אחד עמית חלם חלום הזוי
במיוחד. בחלומו, הוא ראה את הבובות רוקדות ריקוד אחר לחלוטין,
לא היו בו נגיעות, צעדים קבועים או תנועות מתואמות. הבובות נעו
סביב עצמם ואחד מסביב לשנייה בעודם מסתכלים אחת אל תוך השני
ושותקים. ואז מדברים ואז שוב שותקים, וחוזר חלילה. עמית לא שמע
את הנאמר, הוא שמע את המנגינה. לא הייתה זו המנגינה המוכרת,
המרגיעה. הייתה זו מנגינה חזקה יותר, מהירה יותר, מאיימת
יותר.
עמית התעורר לפתע, מנסה לעכל, מנסה להבין. הוא קם מהמיטה,
התקרב לתיבה, ובפחד עמוק פתח את התיבה. המנגינה החלה להתנגן,
מנגינה נעימה, מוכרת, מרגיעה. הבובות החלו לרקוד. ראשית
התקרבו, שנית אחזו אחת בשני והמשיכו לרקוד. עמית נרגע. "זה רק
חלום" חשב לעצמו. ואכן, למרות דאגותיו על מה שקורה בתוך התיבה,
כל פעם שעמית היה פותח את התיבה הוא היה רואה איך הבובות
ממשיכות לרקוד. לרקוד ביחד, לרקוד לחוד, אך לעולם לא להפסיק,
לעולם להמשיך ולעולם לרקוד בתאום.

עמית היה בן 20 וקצת כשקיבל את תיבת הנגינה. דודתו, שעבדה
כאוצרת במוזיאון ישראל, הביאה לו את התיבה כמתנת פסח של אותה
שנה. בחלוף שנה וקצת מאז שקיבל את התיבה זה קרה. יום אחד עמית
פתח את התיבה ולא האמין למה שראה.

המנגינה התנגנה והרקדנית רקדה.
המנגינה התנגנה והרקדן כבר לא הופיע בתיבה.
המנגינה התנגנה והרקדנית? לבדה.