זה היה יכול להיות סיפור אהבה מאוד יפה, אם אמנדה ופיט היו
נפגשים באותו הבוקר.
פיט בדיוק צעד באיטיות, מהורהר, בדרך לחנות הספרים הקטנה
שהייתה בבעלותו. בדרך חשב על הרומן החדש שניסה לכתוב, ניתח
בראשו את הדמויות ואת העלילה ונאנח בחושבו על העבודה הרבה שעוד
עליו להשקיע כדי להוציא תחת ידו משהו ראוי לקריאה. מנגד, צעדה
במהירות אמנדה, כולה נסערת ודמעות בעיניה הנחושות. על פי כל
חוקי ההגיון פיט ואמנדה היו צריכים להיפגש באותו בוקר. הם היו
מתנגשים זה בזה, הרי כל אחד היה טרוד כל כך בענייניו, ופיט מיד
היה מתנצל בפניה, הוא תמיד היה טיפוס מתנצל. אמנדה הייתה
ממשיכה ללכת והוא היה עוצר אותה, שואל אם היא בוכה בגלל שנפלה,
והיא הייתה אומרת שלא, שהכל בסדר, ומנסה להמשיך ללכת, אבל פיט
היה עוצר אותה שוב ומבקש לפצות אותה על ההתנגשות. משהו בה היה
מוצא חן בעיניו והוא לא היה רוצה לראות אותה הולכת ממנו. בלי
להבין למה, אמנדה הייתה מסכימה להצעה והם היו הולכים יחד לשבת
בבית הקפה הקרוב. פיט הנרגש היה שוכח שעליו לפתוח את חנות
הספרים, ולאמנדה גם ככה לא היה לאן ללכת.  הם היו יושבים
ומדברים, פיט היה מגלה שאמנדה ממש מוצאת חן בעיניו, ואמנדה
הייתה מסויגת יותר, כל כך מפחדת להתאכזב שוב מהמין הגברי. פיט
היה מזמין עוגה לשניהם וקפה בשבילו, אמנדה הייתה מזמינה דיאט
קולה "בשביל הדיאטה" ופיט היה מחמיא ואומר לה שמה פתאום, היא
בכלל לא צריכה דיאטה, היא נראית מצוין. זה היה מעלה חיוך קטן
על פניה של אמנדה והיא הייתה מסכימה לאכול קצת מן העוגה. באותו
הערב פיט היה מתקשר לאמנדה ומזמין אותה לצאת. היא הייתה שואלת
מאיפה הוא השיג את המספר שלה, והוא היה אומר לה שזה סוד.
מוחמאת מהיוזמה הייתה אמנדה מסכימה להצעה, ובהתרגשות הייתה
הופכת את ארון הבגדים שלה כדי למצוא משהו מחמיא ללבוש. היא
הייתה מגלה פתאום שהיא באמת נראית טוב ושהחולצות הישנות,
הצבעוניות, מחמיאות לה יותר מאשר השחור המוחלט שסיגלה לעצמה
לאחרונה. עם חיוך על פניה הייתה יוצאת לחכות לפיט, שגם הוא היה
נרגש לקראת הפגישה, והיה עומד, מחזיק בידו זר פרחים. היא הייתה
מקבלת את הפרחים בחיוך, הוא היה מנשק אותה בהיסוס על לחיה והם
היו צועדים יחד, בהתחלה מרוחקים אך לאט לאט מתקרבים,  וכשהיו
מגיעים לקולנוע כבר היו שלובי ידיים. הם היו צופים בסרט,
צוחקים מאותם הקטעים, ובקטעים המפחידים הייתה אמנדה מניחה את
ראשה בחיקו של פיט, והוא היה מלטף את שיערה ברוך, מגונן עליה.
בשיא הסרט, כשהגיבור והגיבורה היו מתוודים על אהבתם, גם פיט
ואמנדה היו מתנשקים, בהתחלה ברוך ואחר כך בלהט. פיט היה לוחש
על אוזנה של אמנדה שהוא אוהב אותה, ואמנדה הייתה שותקת, מפחדת
להגיב, אך יודעת שכל חומות ההגנה שלה קרסו, ואולי בעצם זה רק
לטובה. הם היו יוצאים מהקולנוע, צועדים ברחוב חבוקים, מדי פעם
פיט היה עוצר ומנשק אותה. כל הייאוש והעצבות שהיו מנת חלקה של
אמנדה בשנים שקדמו לכך היו נמחקים, והיא הייתה מאושרת. גם פיט
היה מאושר, ובאותו לילה, כשהם היו שוכבים מחובקים במיטתו של
פיט בדירה הקטנה שלו, אמנדה הייתה לוחשת לפיט - תודה. על מה,
הוא היה שואל, והיא הייתה עונה לו שבאותו בוקר, כשרק נפגשו,
היא הייתה בדרכה להשליך עצמה מתחת לגלגלי מכונית נוסעת. פיט
היה מלטף ברוך את כתפיה החשופות, והיא הייתה בוכה בשקט על
כתפו, אך אלו לא היו דמעות של צער, אלא של הקלה, ושל אושר. הם
היו נרדמים חבוקים מתחת לשמיכה הדקה.  למחרת בבוקר היה פיט
מתחיל לכתוב את הרומן שלו מחדש, מרחף על כנפי האהבה, ואותו
רומן היה הופך לרב מכר מפורסם שאפילו נעשה עליו סרט. הכסף
מהסרט היה מספיק לפיט ואמנדה להתקיים במשך כמה שנים טובות,
ושניהם היו חיים חיים שלמים ומאושרים, יחד.

כל זה רק כמעט, אך האמת היא שבאותו הבוקר התעכב פיט ליד המאפיה
הקרובה לביתו, לקנות  לחמניות טריות, עדיין מהרהר בייאוש ברומן
העלוב שלו. כשהגיע לפינת הרחוב בה היה אמור לפגוש את אמנדה,
כמה דקות מאוחר יותר, כל מה ששמע היה צעקה אחת, חדה, חריקה של
מכונית, ומיד לאחר מכן - דממה.