פעם היה טוב. לפחות היה טוב יותר אם לא רק טוב ואת זה אני אומר
בוודאות. הפעם האחרונה שחשבתי על זה היתה שלשום. בן דוד שלי
קנה כרטיס ללונדון. פתוח לחצי שנה. אני טיילתי בבניין הישן של
חברת הנסיעות בגרוש הזאת שנתנה לו דיל לא רע בכלל ומצאתי קסם.


פרפר נחמד באנגלית אומרים  lovely baterfly.
זה היה תלוי שם בשלט ישן שדבוק בדבק מתייבש. רציתי לקחת אותו,
את השלט. כל כך רציתי שהוא יהיה לי בחדר. אוזה ובץ ונולי רק
אצלי מעל המיטה או על הדלת. אבל בגלל הרצון הזה יש מלחמות
בעולם. אז ויתרתי.

ממש ממול לבניין יש את סוכנות הנסיעות של אוזבקיסטן. כן כן יש
להם נציגות בתל אביב עם הגב לים. זה אומר שיש אוזבקיסטנים
שיודעים אנגלית  ויש כמה כאלה אפילו ברחובותינו. זה אומר שיש
עוד כמה מדינות שכוחות אל שלא נבקר בהם אף פעם ויש להם נציגים
שמסתובבים בתל אביב. זה גם אומר שאנחנו לא יודעים כלום על חצי
עולם. חבל.

יש דבר כזה התאחדות בולאי ישראל. הם יושבים באותו בנין משרדים
ישן מעל קפה נוגה הפינתי. יש שם משרד עם שעות פתיחה וטלפונים
ולידו יש ספריה של בולים ואפילו מטבחון קטן עם מקרר אמקור ישן,
מהשנים שהצבי עוד היה על הטלפון ולא הלך אחרי הכסף הגדול ועבר
לדואר -  כמו כולם. אם לא הייתי מחפש את זה לא הייתי מוצא את
זה בחיים ואם לא הייתי שם גם לא היה עולה בדעתי לחפש. יש אנשים
שקונים בולים באלפי שקלים ושטסים חצי עולם לראות בול. כוס
אמו... בול עושה להם אושר. יש אנשים שעושים סדנה למודעות עצמית
באלפיים שקל או יותר גרוע מזה -  חוזרים בתשובה- בשביל להשיג
חצי מזה. לך תבין.

הגברת שישבה וסידרה בולים באלבום היא בעיקרון בולאית.כן יש גם
כאלה מסתבר. אותי היא לא כל כך הבינה אבל זה בסדר - גם החברים
הכי טובים שלי לא מבינים את השפה בה אני מדבר. בכלליות לא
עשיתי שם יותר מידי ובעצם רק התוודעתי לעולם מעט שונה של אנשים
אחרים. אנשים שאוספים בולים ולא מבינים איך אין לי מושג
בבולים. אנשים שיש להם מנוי כזה על ספריה שכולה על בולים וכולה
באנגלית. זה נותן כבוד לבול. כל בול מעכשיו יהיה עבורי חלק
מאוסף כלשהו. מרגש מעט אם חושבים על זה.


אחר כך ברכב, עמדנו מול הים ברמזור שלא רצה כל כך להתחלף. השמש
צרבה לנו ת'עיניים וספק אם היינו רואים את הירוק מתישהו אלמלא
הצפירות. "הדבק על הבולים בארץ כשר". אמרתי לו את זה בלי קשר
לכלום ואז הוספתי שפעם היה טוב והוא רק הנהן והמשיך להקשיב
לטראנס שבטייפ ולהזיז את הראש שלו למעלה ולמטה. דברים היו
תמימים יותר פעם, כשהיינו ילדים של שנות השמונים האפורות אבל
השלמות כל כך. היה אוטו גלידה וארטיק בשישים אגורות. היו
גוגואים ואופניים וטלויזיה עם ערוץ אחד. היה פרפר נחמד -
בעיברית כמובן - ובחופש הגדול היתה תכנית בוקר כמו נילס או
פינוקיו או מרקו שכולם חשבו שהסינים עשו את זה ורק השבוע הבנתי
שלא,שהסינים עשו רק את האנימציה ובכלל ספק אם זה סינים ולא
יפניים ובכלל למי איכפת. וגם לסין יש סוכנות נסיעות בארץ? לכו
תדעו. פעם היה טוב ראבאק. או לפחות טוב יותר.

הוא הדליק סגריה. אני חשבתי על התשוקה שצריך כדי לאסוף בולים.
על איך זה שאף אחד לא יידע, כשאני אשאל אותו,  איך אומרים פרפר
נחמד באנגלית. חשבתי גם על סוכנת נסיעות אוזבקיסטנית חמודה עם
חזה קטן מבצבץ מחולצה מכופתרת פתוחה מעט למעלה. עם רגליים
ארוכות וחצאית מיני כחולה. עם אנגלית שוטפת וסטוצים בפיק אפ
באר בתל אביב של שנת אלפיים וארבע. תל אביב שמיום ליום הופכת
אחרת. זה התחיל אי שם ברצח שכבר למדנו לשכוח ומי יודע איפה זה
ייגמר. חשבתי על השורות האלה שייכתבו כדי להעביר מסר שלא ברור
לי מהו עדיין אבל הוא בי. מאוד בי.

יש אנשים שחיים את החיים שלהם בתשוקה.  אהבה היא לאו דווקא
לאישה, אבל היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים. עוד 10
שנים מישהו יאמר למישהו אחר שפעם לפני 10 שנים היה טוב, או
לפחות טוב יותר.השמש סינוורה אותי מכיוון הים. ביפו עמדנו בפקק
תנועה מרגיז. היה לי חם רק בצד אחד של הפנים.

הייתי מאושר.