"אתה יודע" אמרתי לו פתאום - "אתה ממש דג"
"דג? מה, את עיוורת? אפילו עיוור עם 93.5 אחוזי נכות היה רואה
שאני יותר תוכי מדג!" הוא היה די מעוצבן.
"לא, אל תגזים. אולי תוכית"
"תוכית? תוכית?! את לא מתביישת?? איך את מעזה?!" הוא די איבד
שליטה.
"טוב, נו, מהזווית הזאת, ככה, בפרופיל... נו, דג"
"אני לא!" סתם עקשן.
"אבל תחשוב על זה דקה... דג חי בים, נכון?"
"נו?" הוא כבר לא כל כך עקשן... נו, חייבים להגיד שיש לי כושר
שכנוע, מממ... מאוד משכנע.
"ואתה גר ליד הים, נכון?"
"בערך, אבל נגיד. מה הקשר?" הוא שאל.
"אז חייב להיות הקשר כלשהו!" אני באה בהגיון פשוט ושכל ישר.
פתאום הוא מצא הגיון מסוים בדברי.
"את יודעת.. יש בזה משהו..." מהורהר משהו. "בעצם, יכול להיות..
אם מעמידים את זה ככה... יכול להיות שאת צודקת..."
"תמיד" אמרתי. אני לא שוויצרית, אני ריאליסטית.
פתאום הוא חוזר בו "לא! אני לא דג!"
"לא אמרתי שאתה דג" אמרתי בעדינות. בכל זאת, לא רציתי לפגוע
בו. "אתה רק מזכיר אחד".
"לא.. לא..." העקשנות שלו נסוגה שוב.
"כן, ותפסיק להיות ילד קטן" מתישהו, חייבים להראות קשיחות
מסוימת.
"אבל אני כן ילד קטן" נו באמת.
"פרט שולי, תפסיק להיות קנוני" באמת, אני חושבת, יש אנשים ממש
קטנוניים.
"מיאו" הוא ממלמל.
"לא, לא... אם כבר, אומרים מיעו. אבל אתה לא, לך אסור, אתה דג"
בנוסף להיותם קטנוניים, אנשים גם סוטים מהכללים.
"אני לא... את אמרת שכן, לא אני" החיים אכן קשים. למה הוא לא
יכול לקבל את מה שאני אומרת בשקט?
"למה אתה לא יכול לקבל את מה שאני אומרת בשקט?" אמרתי לו אחרי
שתיקה של שתי שניות.
"אני לא אוהב" נו, אז??
"מי אמר שאתה צריך לאהוב?" אני כבר מתחילה לצאת משליטה.
"אבל... אבל... אבל... אני חמוד!" נו באמת! מזה קשור??
"ארג" אמרתי.
הוא זרח מאושר ברגע זה. זה נשמע בערך ככה:
"...!;>" כן, זה עשה המון רעש.
"מה אתה מאושר, דג?!" לא באמת כעסתי. זה היה דווקא די משעשע.
הוא כבר זרח מאושר: "מיאו" והפעם הוא לא מלמל.
"לא! לא! בלי מיאו!" אוף, שיישרף.
ואז גלשנו לפסים אחרים.
חלק היה פילוסופיה בשקל תשעים אם אפשרות הגדלה, חלק היה על
דגים, ולפעמים גם היו קטעים שממש.. כאילו, חשבתי. זה היה
מאמץ, אבל אני יכולה להגיד בגאווה ששרדתי את זה! (עכשיו אני
גאה?)

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא רואה שום פסול בלדבר עם
דגים, במיוחד כאלה שטוענים שהם לא.