חמישי 11.10  19.12.02

היום יום ההולדת שלו,
של אבא של שחר.
אין לי ספק ששחר לא תרצה אפילו
לשמוע על איחולים.
לפעמים אני נזכרת, "מתרפקת" על הזלזול,
על חווית השיכחה הזו שלו.

יש לך ילדה.
מאוגוסט לא התעניינת בה, אלא במקרה אחד,
שבו הודעת שלא תיקח אותה לחוג ריקודים.
ברחת מכך כמו מאש.
וכששוחחת איתי על כך, נשמעת כמו אחד...
בעצם כמו אחד שבאמת עושה הצגה.  
הכל היה אצלך הצגה.
שמעתי גם אז בקולך את ה"דקלום".
מהפה ולא מהלב.
מצד אחד חבל לי על שחר.
מצד שני אולי יותר טוב כך.
לפחות לא תתקלקל לה מידי
דמותך כאב.
בעצם אין מה לקלקל,
כי לא היה דבר שנבנה.
כל מה שקשור בך
הוא סתמי בעיניה,
ללא משמעות.

רגע...  אבא מתקשר.

לא, לא אתה.

אבא שלי.