כל הנסיכות כבר לבשו את מדיהן הוורודים.
אתה מלווה אותי לנשף.
סימן שהצלחתי לשכר אותך נורא.
אנחנו רוקדים סלואו בשמלה שחורה,
ורשת שמכסה את הפנים.
אתה מסתכל עלי מתלהבת מנעלי העקב -
שהשארתי בצד רחבת הריקודים.
כל הנסיכים ודאי שכרו כבר חדרים במלון,
ועכשיו הם ישנים, אבל לא לבד.
מעניין אם השמלות הורדרדות מרגישות נטושות,
פתאום -
אחרי שהן נתלשו כנשלים מהנסיכות הערמומיות.
המוסיקה נגמרה ואני ממשיכה לרקוד.
אתה מביט בי בחדר עזוב ומבולגן -
ומרשה לגוף שלך להשתחרר.
אני מסחררת אותך כמו שתמיד
אף-פעם לא הצלחתי
ואתה מחבק אותי.
אני מרימה את הרשת השחורה מהפנים
וזורקת אותה על הרצפה
ואז אותך.
אני פותחת מאחור את השמלה השחורה,
אבל לא נוטשת אותה.
אני מוציאה סכין מאזור החזה,
ומסתכלת בעינייך הפחדניות -
אני צוחקת.
אני צוחקת כל-כך חזק.
אתה בוכה.
הדמעות האדומות שלך מרטיבות אותי,
למרות שנותרה רק הגופה.
עכשיו אני רוצה לזיין אותך.
אני עוד לא נוטשת את השמלה השחורה אבל כעת -
מנשקת אותך על כל הגוף החיוור שהולך להיות
מוקפא בחדר המתים,
ואז להתפורר מתחת לאדמה,
כדי שאף-אחד לא ישים לב -
כמה שאתה באמת חסר,
איך שאתה באמת נעלם.
וכל שנה אני אחזור לקבר המהמם שלך,
ואזכר שבלילה האחרון
שלך,
ליווית אותי לנשף הכי הזוי בעיר.
אנחנו נישאר תיכוניסטים לנצח,
ואני אוכל להרשות לעצמי
לחשוב
שאהבת אותי באותו הלילה
ועכשיו גם,
תאהב אותי תמיד.