כל האנשים שאני מכירה מתחבאים מאחורי מסיכות.
אם זה טוב ואם זה רע, זה לא משנהכי זה גם ככה לא אמיתי.
אומרים שהעיניים הם הפתח לנשמה.
אף פעם לא ראיתי עיניים שבאו בקמומבינציה מושלמת עם כל השאר.
תמיד.
תמיד יש משהו שחוסם.
תמיד בונים קירות וחומות ואולי, אולי יש איזשהו חלון קטן,
בחומה החיצונית, שיחדור שכבה. לא יותר מזה.
כולם. מיליוני על גבי מיליוני מסיכות.
אתמול היה פיגוע.
היום נסעתי באוטובוס, בשני המושבים מאחורי התיישבו אמא והילדה
הקטנה שלה עם בובה של מיני מאוס.
במעבר עמד חייל, שכובד כל התיקים שלו והנשק לא היה כבד יותר
ממבט העיניים שלו.
בפעם הראשונה זה היה טהור.
הילדה הקטנה מאחורה שאלה את אמה "אמא, זה חייל טוב?"
האם הסתכלה עליה, העבירה יד על פניה הקטנות ואמרה "בטח, קטנה
שלי, זה חייל טוב. כל חייל הוא טוב", הילדה ליטפה את הבובה,
הסתכלה על אמה ואמרה "אם הוא טוב למה הוא הורג אנשים?"
"חיים שלי" אמרה האם, "הוא לא הורג אנשים, הוא מגן עלינו".
זה היה עוד יותר טהור.
חזרתי הבייתה.
ראיתי שוב את אמא שמנסה להתעלם מהעובדה שאני בבית, או בכלל
קיימת.
נכנסתי לחדר ונמרחתי על הגב של הדלת. קפצתי אגרופים.
"אם אני הורגת אותה" אמרתי, "אני לא הורגת אותה, אני מגינה על
עצמי".
"אם אני הורגת אותה, אני לא הורגת אותה, אני מגינה על עצמי"
"מגינה על עצמי"
"מגינה". |