"תיזהרי, מדרגה..."
סיננתי לה מבין שיני.
היא הסתכלה עליי במן מבט כועס, כאילו שאני המצאתי את הדבר
המשונה והנוראי הזה, מדרגות לצד הדרך.
השעה הייתה רבע לשבע... רק רבע לשבע.
כל בוקר היא הייתה מתעוררת במן חרחורים משונים... זה היה הסימן
בשבילי לקום, לעזור לה. להתלבש, להתקלח, לאכול, ואז - הטיול
היומי.


רק לאחרונה, אחרי שנה וקצת, בעצם... שנה וחודשיים בנוכחות
האישה הזאת.

"האור הזה שתמיד היה לך, נמחק כבר מהעיניים."

משפט בהחלט מוכר וכל פעם מחדש, כל-כך מכאיב.
אחרי אותה שנה וקצת, הבנתי, שברגע שפוגשים את הסוף, מתעמתים עם
המוות מול העיניים, חיים בשגרה, בבדידות מעיקה... זה מחלחל.
ומשנה. ומעצב. ומכאיב. ורודה וגואל ומרטיט,
ונורא.
כל כך נורא.
זאת לא היא, שעשתה כל-כך הרבה רע, זה לא המראה המוזנח,
המלמולים והקולות שלה... זאת הראית הכוללת, של אישה בת 86 וכמה
חודשים, שכבר נמאס לה. נמאס לה להסתכל דרך עיניים מדוכאות, ע"י
החברה, המשפחה, הסביבה, אפילו ביתה שלה.
נמאס לה לראות, את כל מה שהיא רואה בכל יום. ואני רק יכולה
לשער מה קורה בתוך הראש המלבין, המקריח... למה הוא לא גואל
אותה מכאן? רק למקום טוב יותר..
עייפתי, עייפתי מאוד... שעות של עבודה, השקעה, הבנה, הסתכלות,
למידה, חלחלה, עצב...
כל יום אמרתי לה, "דורה, יהיה עוד בסדר..." היא רק חייכה חיוך
עקום שכזה, ומלמלה בעברית צולעת למדי... "כן, כן... יבוא יום
כזה..."

ניסיתי לראות דרכה, להבין אותה, אבל שאתה פוגש ונמצא במחיצה של
מישהו כזה, שכבר עבר כל-כך הרבה תלאות בחיים אתה רק מתעורר.
מתעורר לעולם, שבו כל מה שחשבת שאתה מוגן מפניו, חסין, הכל
מתפרץ, מתרעם, מתנתק.

אני מאמינה, שכולם מגיעים לגיל כזה. גיל של תמצית, של חשבונות.

אני לא רוצה להגיע לשם... מספיק לי לראות את זה מהצד. למרות
שאני רק עוזרת לה, תומכת, למרות שזאת רק עבודה, היא השפיעה.
יותר מדי אני מאמינה.
אני רואה את עצמי בתוכה... והם, אתם, לא מבינים.
כל מה שרציתי היה למצוא עבודה, שנראית לי כביכול לא כזאת קשה,
אוכל + לינה, טיפול באישה זקנה.

איך טעיתי.

עכשיו, כבר מאוחר, האור כבר לא ממש שם, ואני מייחלת, לעצמי,
לנסות לצאת מהמצב המופרך הזה.
כי כבר האישה הזאת,
אישה בת 86, קבורה בי, בתוכי.