לפני שלושה שבועות מצאתי ברחוב שקית קטנה עם סנדוויץ' בתוכה.
בימים רגילים אפילו לא הייתי שם לב לשקיות כאלה, אבל באותו יום
חזרתי מבית ספר מה זה רעב, והייתי פשוט מוכרח לאכול משהו. אז
שמתי לב לשקית הזאת, ובלי לחשוב פעמיים הרמתי אותה. הסנדוויץ'
שבתוך השקית היה עם נקניק וחסה, והריח מצויין. ואני, הייתי כל
כך רעב, וראיתי שהשקית גם ככה סגורה הרמטית ואין סיכוי שנכנסו
אליה כל מיני איכסות כשהיא הייתה ברחוב, אז אני פתחתי את השקית
ואכלתי את הסנדוויץ'. סתם ככה, סנדוויץ' שמצאתי ברחוב.

חברה שלי קראה לי משוגע.
ספרתי לה את הסיפור עם הסנדוויץ' ברחוב והיא פשוט השתגעה, היא
אמרה שלא סתם ככה אוכלים אוכל שמוצאים ברחוב, ושאני מגעיל ושזה
יכול להביא לי מחלות. לא ניסיתי אפילו להסביר לה, ידעתי
שכשהחברה שלי מעוצבנת שום דבר לא יכול לעזור, ועדיף לשתוק
ולקבל את מה שיש לה להגיד. היא אמרה שכל פעם שהיא תנשק אותי
היא תרגיש טעם של רצפה מהפה שלי. לא שזה נכון, כי הסנדוויץ'
הזה היה בכלל בתוך שקית ולא ישר על הרצפה. וחוץ מזה, איזה טעם
יש בכלל לרצפה?

החבר הכי טוב שלי לא דיבר איתי שבוע.
הוא בעצם הסיבה שהייתי נורא רעב ביום הזה שאכלתי את הסנדוויץ'.
סיכמנו שבגלל שאני צריך להיות בבית ספר בשעת אפס והוא רק בעשר
אז שהוא יכין לי איזה סנדוויץ' או משהו כדי שני לא אהיה רעב.
אבל החבר הזה שכח ולא הכין לי סנדוויץ', ובגלל זה הייתי רעב
ואכלתי את הסנדוויץ' שמצאתי ברחוב. ואז, יום אחרי אמרתי לחבר
שלי הזה שחברה שלי ואני די רבנו בגללו, בגלל שהוא שכח להביא לי
את הסנדוויץ' ואני אכלתי מהרצפה והיא התעצבנה, ואז גם החבר
התעצבן ואמר שאני לא יכול להאשים אותו בכלל שאני וחברה שלי
רבים, ושאני צריך להאשים את עצמי על זה שבחרתי לי חברה כזאת
קריזיונרית. ואז אמרתי לו שאני צריך גם להאשים את עצמי שמצאתי
לעצמי חבר כמוהו. ואז הוא הלך, הלך ולא דיבר איתי שבוע.

ההורים שלי דואגים.
הם חושבים שיש לי בעיות באכילה. הם חושבים שאני לא אוכל מספיק.
הם לא סומכים עליי. ההורים שלי האלה, גם כן. הכל התחיל ביום
הזה שאכלתי את הסנדוויץ' שמצאתי. חזרתי הביתה שבע מהסנדוויץ'
ואז ההורים שלי שאלו אותי אם אכלתי משהו. ידעתי שהם ידעו שלא
הכנתי לי כלום לבית ספר, ודיעתי שהם ידעו שאין לנו שום קיוסק
או משהו בבית ספר, אז אמרתי להם שלא כי לא רציתי שהם ידעו
שאכלתי משהו שמצאתי על הרצפה. אז אמא שלי שאלה אותי אם אני
רוצה משהו לאכול ואמרתי שלא כי הייתי כבר שבע. ואז אמא שלי
התחילה לדאוג איך יכול להיות שאני לא רעב אם לא אכלתי כלום כל
היום והכל.

אני חולה.
יש לי שפעת. חברה שלי אומרת שזה קלקול קיבה מהסנדוויץ' הזה,
ההורים שלי אומרים שזה בגלל שאני לא אוכל מספיק והחבר הכי טוב
שלי אומר שזה בגלל החברה שלי שמזבלת לי כבר את השכל. אבל אני,
אני יודע שזה לא אף אחד מהם, אני יודע שזה כולה שפעת, ושיש לי
אותה כי עכשיו זאת העונה של השפעת. אבל נראה שרק אני יודע את
זה, וכולם מתנהגים אליי כאילו שאני חולה בגלל משהו שעשיתי או
משהו כזה. אוף, אפילו להיות חולה בשקט בחיים האלה אי אפשר.
הפעם החבר שלי הביא לי סנדוויץ' שבקשתי ממנו.
גם, זה היה איזה יום אחד שאני התחלתי באפס והוא התחיל בעשר,
וגם בקשתי ממנו להכין לי איזה סנדוויץ'. הפעם גם הכנתי לעצמי
אחד, לכל מקרה שהחבר הזה ישכח או משהו, אבל הוא דווקא לא שכח.
בכל מקרה, ביום הזה אכלתי את שני הסנדוויצ'ים שהיו לי, לכל
מקרה שאמא שלי תבדוק את התיק או משהו ותראה שיש לי שם איזה
סנדוויץ' במקרה שאני לא יאכל אחד מהם.

החברה שלי שוב התעצבנה.
היא אמרה לי שאני אוכל יותר מדי, וששני סנדוויצ'ים ביום אחד זה
מוגזם. ושוב, היא התחילה לצעוק ולהגיד שזה לא טוב שאני אוכל
יותר מדי, ושכל פעם שהיא תחבק אותי היא תרגיש שאני שמן. ואני,
אני רק ישבתי לי והקשבתי לה, הקשבתי לה ותהיתי מה אני יכול
לעשות שיגרום לה לא להיות עצבנית.

מאז אני לא אוכל יותר בכלל.
החלטתי אחרי שהחברה שלי אמרה לי שאני אהיה שמן שעדיף לי לא
לאכול בכלל כדי שאני לא אהיה שמן בכלל. והחלטתי שלא כדאי לי
להטריח את החבר שלי שוב שיכין לי סנדוויצ'ים בבוקר, ועוד
להסתכן בריבים איתו, עדיף לי כבר לא לאכול בכלל ולהיות בשקט
איתו. החלטתי שמה יקרה כבר אם ההורים שלי יצדקו פעם אחת, לא
יכול לצאת מזה שום דבר רע, עדיף כבר לא לאכול כדי שגם הם יהיו
פעם אחת מרוצים.

אתמול כתבתי שיר, הוא הולך ככה:
לפני שלושה שבועות מצאתי ברחוב שקית קטנה עם סנדוויץ' בתוכה,
חברה שלי קראה לי משוגע,
החבר הכי טוב שלי לא דיבר איתי שבוע,
ההורים שלי דואגים,
אני חולה,
הפעם החבר שלי הביא לי סנדוויץ' שבקשתי ממנו,
החברה שלי שוב התעצבנה,
מאז אני לא אוכל יותר בכלל,
והכל בגלל סנדוויץ' שמצאתי בתוך שקית על הרצפה ברחוב.