"בוווווווקר טוב ילדים חמודים שלי! מה שלומכם היום?" פתחתי את
הריכוז של הבוקר כמו בכל יום. כמו תמיד, השמש זרחה בשמיים
כחולים בלי שום סימן לעננים. מזג האוויר היה נפלא, לא חם מדי
ולא קר מדי, בדיוק כמו שמזג-אוויר צריך להיות בארץ הקטנה
והנחמדה שלנו. רוב הילדים הגיעו היום לגן, דבר שדי הפתיע אותי
בהתייחס לעובדה שבתקופה הזאת של השנה יש הרבה ווירוסים
שמסתובבים באוויר ועושים לילדים הקטנים והחמודים האלה רק רע
בגוף. אבל מי אני שאתלונן.
"בסססססדדדדרררר!!!" ענו כל הילדים ביחד, כמו במקהלה, לשאלה
שלי. חייכתי. "יפה שבסדר! אתם יודעים מה אנחנו עושים היום
בגן?" הילדים לא ענו, והפרצופים שלהם השתנו לפרצופי סקרנות.
"היום אנחנו נצבע תמונות של כלבים! מה דעתכם?"
"ייייישששששש!!!" כולם ענו והתחילו לצחוק. כולם חוץ מאודי, שרק
ישב על הכיסא הקטן שלו והצביע. "כן אודי, מה אתה רוצה?" שאלתי
אותו. "איפה יונתן?" הוא שאל אותי.
שאלה טובה. באמת ראיתי את יונתן כשההורים שלו הביאו אותו, אבל
לא יכולתי לראות אותו בריכוז. "תקווה!" קראתי לעוזרת שלי,
ואמרתי לה לחפש את יונתן בחצר. בטח הוא חמק מהריכוז כדי לשחק
קצת בבובות החדשות שקניתי לילדים אתמול. תקווה יצאה מהדלת
האחרונית והחלה לחפש את יונתן בחצר. הייתי טיפה במתח  פחד, זה
עדיין קורה שמאבדים ילד, אפילו כשאת גננת כבר כמה עשרות שנים,
כמוני. תקווה חזרה אחרי דקה או שתיים. "מצאתי את יונתן. כדאי
שתבואי." הקול שלה היה מלא פניקה, והלב שלי החסיר פעימה. מה
קרה? איפה יונתן? "ילדים, אתם תשבו בשקט, אני הולכת שנייה
החוצה, בסדר?"
"בסדרררררררררר!!" כולם ענו ביחד.
רצתי אחרי תקווה לחצר, איפה שהיה עץ האקליפטוס הגדול, שהילדים
קראו לו "העץ של הגן." לא ראיתי את יונתן בשום מקום, עד שתקווה
הצביעה למעלה. "יונתן!!! מה אתה עושה שם על העץ?! רד מייד!!"
אבל יונתן לא ענה. הוא רק בכה.
הוא טיפס על העץ, ועכשיו הוא לא יודע איך לרדת. כמה ילדים
סקרנים החלו יוצאים מהגן. "תקווה!! תקראי למכבי אש!!" צעקתי
לעוזרת, והילדים החלו להשתגע משמחה: "מכביאש!! מכביאש!!!
וווואוווווו!! ווווואווו! סירנה! סירנה!!"
"יונתן? יונתן? אתה שומע אותי?
קראתי לילד הקטן על העץ, שהנהן אליי בפחד.
"תקשיב טוב! אל תזוז! תקווה קוראת עכשיו למכבי-אש! הם יורידו
אותך משם! אתה מבין?"
יונתן אמר משהו אבל לא יכולתי לשמוע אותו בגלל כל המהומה
שהילדים עשו. "מכביאש!! מכביאש!!!".
העצבים שלי היו מתוחים עד סופם, וכשהעיניים שלי עוקבות אחרי
יונתן צעקתי: "ילדים!!! תסתמו את הפיות שלכם! מייד!!" הילדים
לא היו רגילים שאני צועקת עליהם. ניצה, הילדה עם הקוקיות
התחילה לבכות. שאר הילדים שתקו.
"יונתן! לא שמעתי מה אמרת? אתה יכול לחזור על זה?"
יונתן לא ענה. רק הניד את ראשו לשלילה. יכולתי לראות את הגוף
הקטן שלו רועד מפחד. הגוף הגדול שלי רעד יחד איתו.
את מה שקרה אז ראיתי במעין הילוך איטי. ראיתי את היד של יונתן
מחליקה מהגזע הגדול, ואז היד השנייה.. ואז הגוף שלו החל ליפול.
לאט, לאט, ליפול.
הלב שלי זינק קדימה. אם הוא נופל על האדמה הוא מת במקום. איך
אני אחיה עם עצמי אם הוא ימות? מה אני אעשה? מה אגיד להורים?
ובינתיים יונתן ממשיך ליפול. ואני, כמו בסרט אקשן, מזנקת
לכיוון הנקודה שבו חששבתי שהוא ינחת, ותפסתי אותו שנייה לפני
שהוא התרסק על הרצפה.
היה לו מזל, לקטן הזה. שום פצע, שום שריטה אפילו. רק חור גדול
במכנסיים, שבטח נוצר מאיזה ענף. ההורים לא יצטרכו לדעת. אף אחד
לא יצטרך לדעת. תקווה צלצלה כדי לבטל את הקריאה למכבי האש.
"מה עשית על העל בכולמקרה, יונתן?" שמעתי את אודי שואל אותו
בלחש. "אני? אני רק חיפשתי אפרוחים", הקטן ענה לו, ודמעות
קטנות החלו פורצות מעיניו.