פעם נשים היו נחנקות ממחוך, היום מהמציאות.

הוא נגע בה והיא התכווצה, היא לא יודעת למה, היא כל-כך חיכתה
לרגע הזה, והיא התכווצה. "אני שונאת אותך", היא אמרה בקול
ילדותי ומתרפס, הוא צחק, "לא, אני באמת שונאת אותך", והפעם זה
היה אחרת, בצורה שקצת הרתיעה אותו, היא הרגישה את השריר הקטן
שקפץ כשהיא אמרה את זה, ולא היה לה אכפת, היא הרגה אותו. פשוט,
בלי שום הבעת כעס, גועל או טירוף, אפילו בקצת שלווה מטרידה היא
הרגה אותו. לקחה איזה סכין או משהו אחר וחתכה לו את הגרון, הדם
שנזל כאילו לא נגע בה למרות שהיא הייתה מוכתמת בו. היא חתכה
אותו, כדי שיכנס לשקית והכניסה אותו לפח הזבל הקרוב. חזרה
הביתה, התקלחה, החליפה בגדים והלכה לישון.
בבוקר כשהיא קמה היא הלכה לארון ולקחה אקמול, הראש שלה התפוצץ,
היא הניחה שהיא הלכה עם כמה חברים לשתות ושמישהו מהם היה נחמד
ולקח אותה הביתה. "ללכת לקנות עוד חלב, נשארה רק עוד חצי שקית
במקרר".

היא ישבה כל יום מול המחשב, משחקת במשחק מחשב שאח שלה הביא לה.
זה לא היה משחק מתוחכם במיוחד, הגרפיקה לא הייתה משהו, אחד
מהמשחקים שאיזה אמריקאי משועמם המציא ושלא נגמר לעולם, כי הוא
הקדיש חצי מהחיים שלו בפיתוח 10000 שלבים. היא בהתחלה לא נגעה
במשחק, היא לא אהבה במיוחד דברים מהסוג הזה, הם נראות לה
נחותים, חסרי משמעות. לה הייתה קריירה מתפתחת, הבטחה לחיים
טובים. ומה שהיא עכשיו עושה כל היום זה לשחק במחשב.
כשהיא החליטה לשחק בו פעם ראשונה זה היה מתוך שעמום, פשוט כי
לא היה לה משהו יותר טוב לעשות, אבל אז, כשהיא הצליחה לעבור את
השלב הראשון, היא הייתה כל-כך ב-high עד שהיא הייתה חייבת
לעבור את הבא, ואחריו את הבא, רק כדי לנצח את המשחק. מתישהו
נמאס לה מהעבודה, פשוט היא הייתה משעממת מידי, אז היא עבדה
בבית באיזו עבודה מטומטמת עם שכר מינימום כדי לשלם את חשבון
החשמל. וכל הזמן היא שיחקה, היא השקיעה כל טיפת אנרגיה, כל
טיפת שכל שהייתה בה רק כדי לעבור עוד ועוד שלבים.
בסוף היא ניצחה. היא עלתה לשלב האחרון ובניסיון האחרון לפני
הגיים אובר היא עברה את המאסטר. כל הכבוד!
אחרי שבוע מצאו חוט חשמל של מחשב תלוי מהתקרה ועליו כמו בובה
אותה, עם חיוך על הפרצוף, "ניצחתי".