שלישי 9:55  22.10.02
נורא.
אתמול ויתרתי על החיים המופלאים.
ויתרתי.
אמרו לי לחיות סתם.
בסדר, אני מנסה לחיות סתם.
נוח יותר, אין מה לומר.
נוח מאד ללכת כך, בין ארבע או יותר קירות.
להסתובב בתוך מסגרת כל שהיא, סתם.
הנייד מצלצל.
זאת שרית מבית-אריאלה.
אם אפשר לשלוח לה עוד כמה דפים שכתבתי.
היא תיתן אולי לדורית זילברמן לקרוא.
ואולי בכל זאת תצליח להכניס אותי לחוג פרוזה.
אמרתי לה, בסדר.
אבל כל הכתיבה שלי היא באותו סגנון.
במכתב לוואי ציינתי שאין לי כל ידע איך להתחיל, אמצע, ולגמור.
אני רציתי לרכוש כלים בדיוק לכך.
מי בא לחוג? אנשים שרוצים פשוט לשפר.
יש עוד שקבלו תשובה שלילית.
לא, לא לכל אחד אני מנסה לעזור.
הנה את בכל זאת מנסה להכניס אותי לחוג?
במה זכיתי?
את מתקשרת, וכל-כך רוצה. אני מנסה.
תודה רבה שרית. באמת תודה.

וכבר הרגשתי השתפרה.
לראות את הדברים ברחב.

ובכל זאת.
בהתעמלות, כל כך קשים התרגילים.
היא בכוונה נותנת לנו תרגילים קשים,
כדי לשמור על כושר. אבל זה מייאש לפעמים.  
והכאב הזה של השרירים, בצד ימין של האגן.
האישיאס וגרורותיו.
לפעמים הכאב חזק יותר, לפעמים חלש.
מפחיד.

וברדיו חוזרים כל הזמן על הפיגוע.
דשים בו עד דק.
הפיגוע בצומת כרכור.