...ולמרות שהוא היה כבר זקן וחולה הוא לא וויתר לביתו כאשר
אמרה לו שאין טעם להביא את הלפטופ לבית-החולים.
"זה לא יעזור לך בכלום!" אמרה ביתו, בחורה בת שלושים, נשואה
ואם לשניים: "הרי גם ככה יכול להיות שעד שנביא לך את המחשב הזה
כבר תתפגר! וחוץ מזה, מחשבים משבשים את המכונות של בית-החולים,
ואתה יודע שאם משהו קורה למכונת הנשמה אתה גמור!" אבל האבא לא
וויתר, ובין שיעול לשיעול הוא מלמל "מחשב... מחשב..."
וכך, ביום מותה של אביה, מצאה את עצמה הבת בנסיעה מטורפת לעבר
הבית הקר והריק של אביה, בשביל להביא לו מחשב נייד. היא נשמה
לרווחה כאשר היא חזרה לחדר בית החולים ומצאה שאביה עדיין חי.
היא נתנה לו את המחשב הקטן, והוא פתח אותו וישר נכנס למעבד
התמלילים. "סיפור אחרון ודי..." הוא אמר בין שיעול לשיעול,
"סיפור אחרון ודי."

"מעשה בילדה קטנה, קטנה ויפה מאוד, שיצאה יום אחד ממפתן ביתה
וגילתה לאחר דקות ספורות שהיא הלכה לאיבוד. מסכנה הייתה הילדה
הזאת, כי מסביבה היא לא ראתה אף אחד והערב כבר החל לרדת. היא
יכלה לשמוע בראשה את אמא שלה אומרת לה שתחזור עד רדת החשיכה,
כי אם לא היא לא תקבל ארוחת ערב. אבודה ובודדה הילדה מצאה
שהדבר הכי נכון לעשות הוא לבכות, אבל מהר מאוד היא נוכחה לדעת
שגם זה לא עוזר בכלום, משום שאין שום אדם שיראה שהיא בוכה
ויבוא לנחמה."

הבת הסתכלה על אביה, כותב באותה להיטות שבה הוא תמיד כתב בימים
הישנים, כאשר היא היתה ילדה קטנה. היא תמיד הסתכלה עליו כשהוא
עבד, כשהוא כתב את הסיפורים שלו. תמיד הסתכלה עליו והתפללה כבר
ליום שבו היא תלמד קרוא וכתוב ותוכל לקרוא את הסיפורים שלו.
כשהא למדה לקרוא, אגב, היא חשבה שהסיפורים שלו משעממים,
והפסיקה לקרוא אחרי הפיסקה הראשונה.

"זמן עבר והילדה לא ידעה מה לעשות. לא נראה שהישועה עומדת
להגיע משום מקום. הערב כבר ירד לגמרי, והיא יכלה לדמיין את
אימה צועקת עליה לכשתחזור. "למה איחרת, קטנה? אמרתי לך להגיע
לפני רדת החשכה! אין ארוחת ערב בשבילך!". הילדה ניסתה שוב
לנסות להתחיל לבכות, אבל גילתה שכבר אין לה דמעות. אובדת עיצות
היא בחרה כיוון אקראי והחלה ללכת בו. אם היא תלך כל הזמן באותו
כיוון, היא אמרה לעצמה, לא ירחק הזמן שהיא תגיע הביתה. זה היה
הגיון ילדותי שכזה, שלא ישכנע אף אחד שמחו סיים להתפתח, אבל
בשביל כאלה שלא הוא עובד מצויין."

הבת הסתכלה על אביה כותב. היא לא יכלה להשלים עם העובדה שהוא
עומד למות. פשוט לא יכלה להאמין. אבל הרופאים אמרו שלא נשאר לו
יותר מיום, ושהסרטן במצב חמור. הם אמרו שבכלל היה לו מזל להגיע
לגיל כל כך מכובד עם המחלה הזאת. היא לא יכלה שלא להזיל דמעות.
אבא, אבא שלה עומד למות. לא נתפס. ומה הוא מעדיף לעשות בדקותיו
האחרונות? לבלות זמן איכות עם ביתו? לא. לא, מה פתאום. הוא
רוצה לכתוב סיפור.

"השעה היתה כבר שעת לילה מאוחרת כשהילדה סוף סוף הגיעה למקום
מוכר. זה היה גן-הילדים אליו היא הלכה כל בוקר. היא יכלה לזהות
את הצעצועים המוטלים בחצר למרות החושך ששרר שם. הילדה חשבה מה
לעשות. היא לא ידעה את הדרך חזרה מהגן אל הבית  מכיוון שאמה
תמיד היתה מסיעה אותה במכוניתה. עברו דקות אחדות והיא החליטה
להשאר בגן ולחכות לבוקר. אז הגננת תבוא תמצא אותה ותחזיר אותה
הביתה, והכל יהיה בסדר. אז הילדה הקטנה מצאה פינה קטנה וחמה
ליד הגדר של הגן והלכה לישון. היא נרדמה מייד, למרות הקור
וקולות העורבים שקרקרו מרעב."

הרופא התורן נכנס לחדר. "שעות הביקור הסתיימו גבירתי," הוא אמר
לבת שעדיין הסתכלה על אביה כותב. "זה בסדר, אני הבת שלו." היא
אמרה לו. "אה. מצטער, לא ידעתי. פשוט מגיעים הרבה מכרים שלו
והרבה אנשים שמעריכים את הכתיבה שלו, חשבתי שאת..." "אחת מהם."
הבת השלימה לרופא את המילים בקול מיואש. היא כל כך רצתה להיות
אחת מהם, כל כך רצתה להעריך את העבודה של אביה, אבל היא אף פעם
לא הצליחה לקרוא את אחד הסיפורים שלו מהתחלה עד הסוף. ותמיד
כשאביה שאל אותה מה היא חושבת על הספר החדש שהוא פרסם היא רק
חייכה ושיקרה שהיא אהבה אותו, כשבפועל היא לא קראה ולא שמינית
ממנו. היא שנאה ככה לשקר לאביה, אבל היא ידעה שזה ישבור את לבו
אם היא תגיד לו את האמת. ואיזה מין בת היא תהיה אם היא תשבור
לאביה את הלב.

"בבוקר הילדה העוררה עם קרן השמש הראשונה. לאחר שעה קלה הגננת
הגיעה וחייכה אליה. היא חייכה חזרה. הגננת הזמינה אותה לתוך
הגן והביאה לה לאכול עוגיות ולשתות שוקו חם. הילדה שתתה ואכלה
ברעב רב, והודתה לגננת. היא סיפרה לה מה קרה, והגננת רק ליטפה
את ראשה ואמרה שהיא מבינה. לאחר כשעה קלה אמה של הילדה הגיעה,
וכאשר הקטנה רצה לחבק אותה היא נדהמה לראות את אמה מביאה לגן
ילדה אחרת. "מה פשר הדבר, אמא?" היא שאלה בכעס. "קטנה. את זו
שלא חזרת אתמול, חשבתי שברחת והחלטת לא לחזור, אז נאלצתי להשיג
לעצמי בת אחרת."

בשעה שלוש לפנות בוקר, בדיוק כאשר הוא סיים את הסיפור, האב נשם
את נשימתו האחרונה ונפח את נשמתו.
והבת, בדמעות של עצב, רק כיסתה את הגופה הדוממה ולקחה את המחשב
החם מידיו הקרות. היא לחצה על 'שמירה' והתכוונה לסגור אותו,
כאשר היא החלה לקרוא את הסיפור. לאחר שניות ספורות היא סגרה את
המחשב הנייד, אחרי הפיסקה הראשונה, ויצאה בדמעות מהחדר השומם.