כל בן אדם שאתה מכיר הוא סכין.
את כל אותם סכינים שאתה מכיר אתה נושא על גבך ובתוכך.
יש סכינים קטנים ויש סכינים גדולים, כל אחד שונה במקצת.
כשאתה נולד ננעץ בך הסכין הראשון "אימא", ואחריו מיד מגיע גם
"אבא".
לחלק מהאנשים יש סכינים נוספים כמו "אח" או "אחות" לפעמים רק
אחד, לפעמים שניים ולפעמים גם עשרה.
השנים עוברות והסכינים חודרים קצת יותר.
בגיל מסוים, ברגע מסוים, אתה קולט את אחד הסכינים מסתובב.
אצל רוב האנשים זה נוטה להיות אחד מהסכינים הקדומים כמו "אימא"
או "אבא". הסכין ימשיך להסתובב כל עוד אותו בן אדם קיים, ולברי
המזל שבינינו לפעמים גם אחרי.
לא תמיד יש הבדל בין הקטן לגדול.
את ההבדל מרגישים בעומק, באורכו של הסכין ובחדות הלהב שלו.
הסכין שחודר יותר לעומק הוא הסכין ה"גדול" מכולם.
בין כל אותם סכינים ישנו סכין אחד ומיוחד במינו.
סכין כואב במיוחד.
סכין שלעיתים מסתובב לו רק קצת, אך כשהוא ננעץ ומסתובב קצת
יותר כבר אין דרך חזרה.
כשהסכין הזה מחליט להסתובב הוא חודר עד הסוף, הוא העמוק
מכולם.
מהסכין הזה צריך לפחד ביותר.
מהסכין היפה והמושלם הזה, שנראה כל-כך תמים וכל-כך רך ונעים,
ממנו צריך לפחד.
זה הסכין שגורם לנו לפתח שריון קשיח ולמנוע משאר העולם להיכנס
פנימה. הפחד האימתני מדקירתו של הסכין הזה נעוץ במיליוני אנשים
בעולם.
ולסכין המיוחד שתקוע בי רק רציתי לשאול
How does it feel to be the one who turns inside of me?
(סכין זה גם זכר וגם נקבה) |