שבת 9:15  16.11.02 יום נישואייך 14.11.02
                   
התלבטתי אם להתקשר אלייך אתמול, או לא.
החלטתי כן. כי הרגשתי חייבת זאת לעצמי.
לא יכולתי לסבול יותר את הנתק, המידור הממושך מצידך.
לא רציתי גם להעיק עלייך בנוכחותי. הרגשתי שאת עסוקה, שקועה
בענייניך, הרגשתי שאני ממש לא בראש שלך.
בתך, חברתה של בתי, לא ספרה לה דבר. לא הזכירה את הבת שלך
שבהריון. שחר לא ידעה דבר, ואם הייתה יודעת לא הייתה שוכחת
לספר לי. גם היא הייתה מאד שמחה, לו ידעה.

חלמתי לא מזמן עלייך. ראיתי שאת עסוקה. הלכנו כברת דרך
בדיזינגוף. את היית לבושה בחליפת מכנסיים חגיגית. כחול כהה.
הלכנו רק כברת דרך, כי היו לך עניינים לסדר - כנראה בחלום
ידעתי שיש לך אירוע טוב. אבל לא היה לי מושג מהו.
אני החזקתי בידי קלמנטינה. את יש לך סלים. אני מכבדת אותך
בקלמנטינה. פתאום יש לי ביצה שחורה ענקית ביד שמאל. אני מציעה
לעזור לך לסחוב את הסלים. תוך כדי כך הביצה הענקית נופלת לי
ונשברת. כל החלבון והחלמון נשפך ממנה החוצה. חבל. ממש חבל. אני
מסתכלת על הביצה הענקית בגודל של כדור, בצער.
והנה את נוסעת לחו"ל. אני חושבת שזה עוד הערב. ומסתבר זה רק
למחרת בבוקר.
יש לי הרגשה לא טובה. של פרידה. כאילו לא איכפת לך כבר ממני.
ואז אני באוטובוס. מתאמצת לראות את הנהג. יש תחושה שהאוטובוס
הזה אמור לקחת אותך לחו"ל. אחר-כך הוא הופך להיות סתם אוטובוס
רגיל.
החלום הזה היה בליל שבת 4.10.02. רשמתי הכל.

עוד לפני חלום זה, בתמונה הראשונה,  
ערב, חשוך, שחר ואני יושבות כבר בחלל המטבח אצלך בבית. הסלון
חשוך. את לא נמצאת בבית. ענבל התעוררה משנתה, ומארחת לנו. היא
מעירה כי לא נעלנו את הדלת, עם כניסתנו. הדלת לא נמצאת ממש
איפה שהיא במציאות, אלא יותר פנימה, לכיוון הסלון.
לא חשוב, היא אומרת, אל תנעלי עכשיו.
אני מפנה ראשי, לראות היכן בכלל נמצא המפתח. אני לא יודעת.

כיוון שאני הרגשתי אלייך מאד קרובה, ממש אחות נשמה, לא במליצה,
אני -
איך לומר כדי שלא תצחקי עלי, או שלא תחשבי שאני נודניקית -  
נפגעתי.
נפגעתי, לא מכך שאת עסוקה ואין לך זמן בשבילי. את זה אני
מבינה.
נפגעתי מכך שהייתה לי חברה ותראו איננה עוד. ואני אפילו לא
ידעתי שהיא איננה.  
אני מרגישה שהתרחקת ממני כרחוק מזרח ממערב, ואני לא יודעת למה.

אז פה יש לי קצת רגשי נחיתות, כי אני יודעת שאנחנו לא בדיוק
שוות. לך יש משפחה, ולי יש חצי משפחה.
אבל אני מרגישה ממודרת מימך, כאילו הרחקת אותי. אולי הרגשת
שנכנסתי לך לחיים יותר מידי?
הקירבה שהייתה לנו, חיממה את ליבי. גם אם לא נפגשנו כל יום שני
וחמישי.
הייתה פתיחות כלשהי, רצון משני הצדדים. ועכשיו איכשהו, כלום.
מה אגיד לך חנצ'ו, אני לא יודעת מה יש בלבך.
אני מניחה שהיית מזמינה אותי לברית.
כמה הייתי מופתעת אז, ונפגעת מכך.  
והרי תמיד היה אכפת לי, תמיד התעניינתי, במלוא הכנות.
ורק עכשיו מצאת לנכון לזרוק לי הפתעה כזו חשובה, כבדרך אגב.
האנטנות שלי עדיין בקליטה לגבייך, כי אני אוהבת אותך.
הרגשתי משהו.
אבל בכל זאת.
את אוהבת שגלויים איתך. ואני אוהבת גם להיות גלויה.
המכתב נכתב. אך הספקות לגבי שליחתו מרובים.
אני צריכה לאזור המון אומץ כדי לחשוף את רגשותיי כך. כי הרי
אינני יודעת מה באמת גורם למרחק הזה בינינו. ואינני יודעת מה
תעשי עם הלב החשוף שאני מגישה לך.
זהו.

כמובן אינני רוצה שמשהו יעשה בכפיה, באילוץ, או מחויבות סתמית.
ברור שלא.
אני גם לא באה לדרוש דרישות במכתב.
רק לספר לך בתור חברתי הטובה, את הרגשותיי.

אני מופתעת מעיתוי הצלצול שלי. בדיוק ביום הנישואין שלך. מזל
טוב.
אני עדיין מופתעת מהקליטה שלי.
 
אני מתביישת לשלוח את המכתב. אבל כנראה אעשה זאת. עובדה שאת
קוראת אותו עכשיו.
                            ממני
                                                  פנינה