את יודעת, הייתי קוטפת לך את הירח אם רק היית מבקשת.
אבל את לא ביקשת, את הלכת.
את אף פעם לא נתת לי להתקרב מספיק בשביל שתרגישי כמה שאהבתי
אותך.
אני עדיין חושבת עלייך לפעמים, הרבה בגעגוע וקצת בכעס, כעס
עלייך שויתרת עלינו וכעס על עצמי שנתתי לך לוותר.
את יודעת, הרבה דברים מזכירים לי אותך, שירים, צבעים, ריחות,
כמו הריח של השיער שלך, ריח שבעיני רוחי היה הריח שהוא את.
הרבה השתנה, ימים הפכו ללילות ולילות לימים, שכחתי וזיכרונות
חדשים מילאו את מקומן של הנשכחות ורק אותך אני לא יכולה
לשכוח.
הזיכרון שלנו יחד, זה משהו לאחוז בו, משהו מהתמימות שלי
שנשכחה, משהו יפה כזה.
סומק לחייך, המילים המלטפות, הצחוק, החיוך, עדיין נעים לאחוז
בכל אלו ולהיזכר כמה נעים זה היה, כמה תמים.
הזמן עובר ואני השתנתי ונגעתי וידעתי אחרים אחרייך ואת וודאי
השתנית, וודאי ידעת אחרים, אבל כך איני מכירה אותך, בשבילי את
תהיי מה שהיית אז לתמיד, אותה ילדה שרק רצתה לאהוב.
כמה פעמים שהתרגשתי מאז, וכמה שגדלתי מאז ואת לא היית חלק מזה,
לא היית לחבק כשבכיתי ולא לחייך כשטוב לי ולא לבכות לי על
הכתף, והיו לי אחרים שיעשו את זה במקומך.
אבל זאת לא היית את.
ככל שהזמן עובר אני שוכחת יותר ויותר, ידעת למשל שאני כבר לא
מצליחה לדמיין את פנייך, אותן פנים שבימים רחוקים הייתי
מדמיינת כל-כך הרבה, והכאב גם הוא כבר כמעט לא מורגש, רק צביטה
כזאת שמזכירה לי שזה היה יכול להיות אחרת.
תאמיני או לא אני עדיין מחפשת, עדיין לומדת לאהוב את עצמי ואת
אחרים, עדיין אין לי את כל התשובות לשאלות הרבות שהיו לי, אני
עדיין מפחדת מכל מה שפחדתי ממנו אז ועדיין ממשיכה ללכת.
אני שומעת עלייך פה ושם ממכרים משותפים, שומעת שטוב לך ומחייכת
לעצמי, כמה נפלא, שומעת שרע לך ויודעת שכבר אין בכוחי לעזור
ומשאירה לאחרים לעשות את מה שפעם אני הייתי עושה, ומקווה שהם
יעשו את זה יותר טוב.
רציתי שתדעי שגם לי טוב הרבה פעמים וגם רע לי לפעמים ואולי כן
הייתי רוצה שאת תהיי שם כשרע לי אבל אני יודעת שיש לי אחרים
שיעשו את מה שאת עשית פעם כל-כך טוב.
אנשים חדשים נכנסו לחיי אבל אף אחד מהם לא במקומך, מקומך שמור
לך, למרות שלעולם לא תתפסי אותו חזרה, הוא שמור לך כי את
היחידה שיכולה למלא אותו.
ואני סגרתי את הפרק שלך בחיי והוא חתום וגמור אבל עדיין נעים
לי לדפדף בו לעיתים ולדעת שהיית פעם והיינו שתינו וזה הכל, זה
מה שנשאר בשבילי.