כבר עשרים וחמש שנים שאני מחפש אחריה. אחרי האחת, אותה האחת
ששווה את כל החיפושים האלה וכל ההמתנה רווית האכזבות.
לומר שאני מחפש כבר עשרים וחמש שנה, בעצם זה שקר ספרותי מוגזם
ומיותר, כי זה פרק הזמן שבו אני בכלל ישנו. ולספור את כל שנות
הינקות ושנות הילדות וגם כמה שנים אחר כך, לטעון שבכל הזמן הזה
אני מחפש, זה פשוט לא נכון ואף מטופש.
אבל זה די אופייני לי, להגזים ככה בשביל איזושהי מטרה חיצונית.
לכתוב בפאתוס, כדי לעשות איזשהו רושם על עצמי. הפעם, נוותר על
הפאתוס הזה.
ובכל זאת, מספיק שנים שאני מחפש ככה. מחפש ולא מוותר על התכלית
הזו, שאני מאמין שקיימת אי שם, אבל מוותר על המון הזדמנויות
שנקרו ונקרות על דרכי המתמשכת. מוותר מראש, כי ככל שחולפות
העתים, כך עולה רף חיפושיי. ככל שרב זמן ההמתנה שלי, כך אני
מצפה למישהי שתצדיק את כל הזמן הזה שחולף וחולף וחולף בלעדיה.

וככה, אני יושב בחדר ההמתנה הזה ומצפה שהיא תופיע. אני שונא
המתנות כאלה. כמו תור לבנק, או במשרד הפנים כשמגיעים מוקדם כל
כך בבוקר כדי להוציא דרכון, נניח. אבל מה, במקרים האלה, אתה
יודע שישנה איזושהי המתנה, מייגעת אמנם, אבל בסוף היום תקבל את
הדרכון, או את השירות של הבנקאי אישי שלך.
ובחד ההמתנה המטאפורי שלי, לעומת זאת, אני יושב וממתין ומחכה,
ומשתהה בציפיית אין קץ, כבר שנים.

פעמים נדירות נדמה היה שהנה, הנה היא. האחת שלי.
אבל אותן הפעמים, כולן כאחת, הסתיימו בצורה דומה למה שקורה
כשאתה יושב במסעדה, תחושת הרעב ממלאת אותך ומשתלטת אט אט גם על
השיחה הפומבית, והנה אתה רואה מלצרית פוסעת לעברך ובידיה מגש
ועליו כל שנדרש באותו הרגע כדי להביאך לשמחה שלמה ואמיתית.
והיא ממשיכה ופוסעת ומתקרבת ומתקרבת ומתקרבת
עד לנקודת המפנה
שממנה והלאה היא הולכת ומתרחקת ומתרחקת ומתרחקת
לעבר שולחן אחר בכלל.

אך מוטב שאבהיר, למרות ההזדהות הכנה עם התחושה שהמאפיינת את
הסיטואציה שתוארה זה עתה,(ומי אם לא אני יזדהה עם הדברים האלה,
שהרי בכל זאת אני הוא שכתב אותם) ברי הוא שתחושת האכזבה הזו
בטלה בששים  לעומת זו שהתקבלה באותן הפעמים שכבר חשבתי, הנה
היא כאן, אהובתי, ונוכחתי שלא כך.

ואמא שלי, בשיחות מהסוג שהיא ואני מזדמנים לו אך לעתים נדירות,
משתדלת לגרום לי להבין שאף אחד אינו מבטיח לי בעצם, שאותה
האחת, זו שהיא מושא לכל הציפייה הזו, להשתוקקות שלי,
בכלל קיימת.