הן היו מדברות על זה שעות, ימים, חודשים, בסופו של דבר זה הפך
לנושא השיחה היחידי שהיה להן, שעניין אותן, הן בעיקר חשבו על
הדרך שבה יעשו זאת, או על המקום שבו יעשו זאת... הן רצו דרך
קלה, לא קשה, הן רצו דרך פחות או יותר מהירה, לא איטית, הן רצו
דרך שתכאב (אבל לא יותר מידי), הן רצו אזור נידח, לא שורץ
אנשים, הן רצו אזור שקט, לא רועש מידי, הן רצו מקום שלא ימצאו
אותן, מקום סודי...


הן היו הולכות כל יום אחרי בית-הספר לחפש את אותו, את המקום
שבו יסגרו את כל בעיותיהן, את המקום השקט, הנידח, את המקום
הסודי שאף אחד לא ימצא אותן לאחר-מכן, את מקום מנוחתן... הן
מצאו את המקום, הוא היה במן צורת מערה באמצע "מדבר", באמצע שום
מקום, הן ישנו שם כמה לילות (משו כמו שבוע) לילה אחרי לילה כדי
לבדוק אם יהיה להן מספיק מקום, אם יהיה להן נוח שם, מה האקלים
בכל אזור...  בסופו של דבר הן החליטו שמכל המקומות זה המקום
המתאים להן ביותר...! הן התחילו לחשוב על הכלי שבו ישתמשו,
אחרי שהכינו רשימה הן התחילו לבדוק כל אחת מן האופציות העומדות
לרשותן, הן בדקו את סכיני המטבח בביתן, את בדקו את האקדחים של
הוריהן, הן אפילו החליטו לנסות את ההר. אך די מהר הן קבעו חד
משמעית כי הסכין הוא הכלי הנוח ביותר. כשעל המקום והכלי הן
סגרו בפחות משבוע הן התחילו לחשוב מה יהיה הזמן המתאים ביותר,
והגיעו למסקנה שהן יוכלו להשלים את "משימתן" רק לאחר שכל אחת
מהן תסגור ריבים, עניינים, בקיצור את כל הדברים שאיתם היא לא
מרגישה טוב/נוח.

אחרי שעברו עוד שבועיים וכל אחת מהן סגרה את מה שרצתה הן נפגשו
במערה. הן כבר היו מוכנות לשים קץ לכל הסבל שלהן לכל מה שלא
יכלו יותר לשאת, כאשר אחת לאחת מהן היה רעיון, היא חשבה שאחרי
כל העבודה הקשה שעשו אולי יהיה כדאי לכתוב איזה מכתב שבכל זאת
יפרט עוד קצת מדוע עשו זאת, את הסיבות לכך... הן הלכו לביתן
לכתוב את המכתב, וכשסיימו הן שוב חזרו למקום מנוחתן, הן אמרו
קצת מילות פרידה אחת לשניה, והפנו כל אחת לחוד את ידה שלה עם
הסכין לכיוון הוריד הראשי... וחתכו...!
הדם נשפך ונזל בכל המקום, הכל נהייה אדום. הן איבדו את התחושה
בגופן, ראייתן נהייתה מטושטשת. הן ראו דמות, הן לא הצליחו
לזהות, אך הן תיארו לעצמן שזה מישהו שידע, מישהו שעקב אחריהן,
הופיעו עוד קולות, אך גם אותם הן לא הצליחו לזהות, הרימו
אותן... הן לא הבינו מה קורה להן. הכל נהייה לבן...!

הן חשבו שהצליחו, שהן הגיעו לגן עדן, עד שאחת מהן התחילה לראות
רק להבות, נהייה לה חם, היא הרגישה שהיא נופלת בלי רחמים.
לאחר פחות מ-24 שעות אחת מהן התעוררה, וגילתה שהיא עוד בחיים,
שמלא מחטים מחוברים לגופה, וגופה מחובר למכשירים מוזרים שחלק
מהם היא לא ידעה על קיומם, היא סרקה קצת את השטח, ומיד לאחר
מכן היא שאלה לשלום חברתה, היא רצתה לראות אותה, לדבר איתה...
כשהביאו לה דף שבו כתוב: "כולם ידעו, ולא עשו כלום, רק אמרו
'אל...' " בהתחלה, כמו כולם, גם אני חשבתי שאני אומרת את זה רק
בשביל ה"פוזה". אבל עבר זמן, וגיליתי שלא, באמת נמאס לי
מהחיים, נמאס לי לסבול מדברים שלא קשורים אלי! כמות הדברים
שמהם סבלתי הרגה אותי! לא יכולתי יותר לחיות בסבל הזה, לא
רציתי בזה עוד, הפסקתי לראות את החיים כמתנה! נמאס לי להיות
מישהו שאני לא! נמאס לי להיות חמודה לכל העולם! נמאס לי שאנשים
עושים בי מה שהם רוצים! נמאס שאני אומרת ולא מגיבים! נמאס
להיות אוהבת! בקיצור נמאס לי לחיות! לא רוצה בזה עוד, לא
בגלגול הזה, ולא באף גלגול אחר, אני יודעת שאף אחד לא יסבול!
שאף אחד לא יתאבל עלי אם אני אמות, ואם כן... זה יהיה רק מתוך
רחמים, עלי, שעוד הייתי בחיים!