- "בן זונה, איך שהוא חתך אותי! אז אתה שומע, חמי? אני רוצה
לעצור בדרך בקולנוע ולקנות כבר את הכרטיסים. לא, עזוב. תחזיר
לי כבר אחר-כך. טוב, טוב, שמעתי אותך, יא דפוק, לך תעשה
חשבונות עם אחרים... חמי! חמי, שומע? אני מאבד אותך. כנראה
שאין קליטה פה. אני חוזר אליך עוד מעט".

קוראים לי נחום ברנע. אני חושב שהורי התכוונו ל-"נחום" במלעיל
אך כולם קוראים לי נחום במלרע. אני בן 22 וחודש וקצת. בסטטוס
של חייל משוחרר. אפילו אחרי הטיול לדרום אמריקה. כרגע אני גר
אצל ההורים, כאילו שיש ברירה. אבל סוחבים...

אבל  בדיוק כרגע יש לי מטרה קצת אחרת. אני במרדף נגד הזמן. אני
ברגע זה ברכב של ההורים שלי. דייהטסו שרייד מחורבנת. 1300 סמ"ק
שבקושי סוחבים את עצמם. כמה הייתי צריך לשכנע את אימא שלי
שתסכים לתת לי את הרכב היום. קיבינימט. כבר מלפני הסופשבוע
התחלתי בתהליך השכנוע. איזה סיפורים צריך לספר כדי לשכנע את
האישה הזאת. את הכל היא רוצה לדעת. אז מה, שאני אספר לה את כל
הסיפור? שאני חייב את זה לנוני אחרי ששכחתי לפני שנה? שכבר
קבעתי עם סמדי שתוציא את נוני מהקריה בשעה 12:00 בדיוק ונפגש
ליד השווארמה של שמשון ליד הסינמטק? שאני חייב לקנות כרטיסים
לבכורה ארצית היום בערב, כי הפעם זה התור שלי, ביחד עם
היומולדת של נוני מחר? אז אמרתי לה שיש לי שיעור תגבור בקורס
פסיכומטרי. ובסוף היא עוד הלבישה עלי לאסוף את החבילה מהדואר
לאבא, שמחכה שם כבר אולי חודשיים וחצי. יש לי ביד איזה 4
תזכורות מהדואר לגבי החבילה הזאת. בסוף זה תמיד עוד איזה ירחון
מעצבן כזה של מהנדסים - מפוצץ בפרסומות, שמוצא את הדרך לסל
העיתונים - איפה שהם נערמים במשך כל השנה עד לפסח בלי שאף אחד
פותח את האריזת ניילון אפילו. לא מספיק כל זה, עוד הביאה לי את
האוטו בלי דלק כמעט ואני מרוקן לחלוטין מכסף. מזל שאני אוסף את
מירון עוד 15 דקות.

אין לי מושג מתי אני מספיק להגיע לדואר היום. ודווקא היום לא
הצלחתי להתעורר מהשעון מעורר. נו בטח, מה אני מצפה, אחרי
שהלכתי לישון אתמול בארבע לפנות בוקר. איזה אירוע דפוק היה
אתמול. אני ממלצר בקייטרינג. אני חייב להרוויח קצת כסף שיהיה
לבזבוזים. ועם המאתיים שקל מאתמול אני חייב לשלם היום את החצי
השני של התשלום למתנה שקניתי לנוני. זאת שאני עדיין צריך לאסוף
בדרך לקריה, שאין לי מושג איך אגיע לשם בזמן.
אתם שואלים מי זאת נוני? נוני היא החברה שלי. אנחנו מכירים כבר
משהו כמו 4 שנים. אולי אפילו קצת יותר. נוני קטנה ממני
בשנתיים. היא עכשיו חודשיים לפני שחרור מהצבא. הכרנו כשהיא
הייתה בת 16 ואני בן 18. זה היה במסיבת פורים שחמי עשה בחצר של
הבית של ההורים שלו. ההורים של חמי יושבים טוב, כמו שאומרים.
בית פרטי עם חצר גדולה, באזור טוב ברמת השרון. אחלה מקום
למסיבות. בקיצור, חמי ערך מסיבת תחפושות. אני החלטתי למחזר את
התחפושת של שנה לפני זה, כי ממש לא היה לי חשק לקחת חלק בזה,
אבל חמי ממש הכריח אותי. אז התחפשתי למלאך. נוני התחפשה לשטן,
והיא נראתה ממש טוב. האמת היא, שסמדי, חברה שלה, ביקשה מחמי
שיתן לי את המספר טלפון של נוני כדי שאתקשר אליה. נשמע מסובך?
טוב, אולי קצת. בכל מקרה, התקשרתי. ומאז אנחנו ביחד. אפילו
נשארנו ביחד כשטסתי לדרום אמריקה עם חמי ומירון ליותר מחצי
שנה. אנחנו מסתדרים מצוין ביחד למרות שדווקא ביום שישי האחרון
קצת התווכחנו. זה תמיד על שטויות. אבל הפעם החלטתי שאני צריך
לפצות אותה על זה ששכחתי שנה שעברה, אז השקעתי קצת.

האמת שלא באמת שכחתי שנה שעברה. זה פשוט שלא היה מאיפה להתקשר
באותו רגע. הייתי באמצע טרק עם חמי ומירון, אי שם במרכז
קולומביה. אין סיכוי שהייתי מוצא שם טלפון כדי להתקשר ולהגיד
"מזל טוב". אז התקשרתי אחרי שבועיים. היא אמרה שהיא סולחת, אבל
שמעתי בקול שלה שהיא קצת התאכזבה. כבר אז החלטתי שהשנה אני
חייב לפצות אותה על זה. חמי אומר לי שאני סתם דפוק ושאני מייחס
לזה יותר מדי חשיבות. שבנות גם ככה לא אוהבות ימי הולדת. מה
לעשות, ככה אני.

לפחות אני לא כמו חמי שמחליף חברות כמו גרביים. בתקופה שהכרתי
את נוני, חמי וסמדי היו חברים. אז יצאנו הרבה ברביעייה ביחד.
אחרי שסמדי זרקה את חמי לכל הרוחות, כאילו השתחרר אצלו איזה
בורג והוא החליט שבחורות זה לא משהו קבוע. שאסור להתקבע על
בחורה אחת למשך יותר מדי זמן כי אחרת הן מטמטמות אותך. אולי
בגלל זה נוני שמחה שאמרתי לה שמירון גם מצטרף לנסיעה לדרום
אמריקה. אולי בגלל שידעה שמירון יאפס קצת את חמי. אולי אפילו
קצת אותי.

- "הלו, מירון! רד כבר למטה! אני מאחר בטירוף! אני עוד חצי דקה
מתחת לבית שלך. אתה לא שם אני נוסע. אין לי זמן היום
לשטויות".

אני באיחור של 10 דקות. גם ככה אני חייב את מירון שישלם על
הדלק. מירון מחכה מול הכניסה של הבית, נשען באלגנטיות על גדר
האבן. המירון הזה, תמיד כזה קלאסי. תמיד רגוע, שלפעמים זה יכול
לשגע אותך. אני חושב שיש מקרים שבן אדם צריך להיכנס ללחץ, אחרת
משהו כנראה דפוק אצלו.

- "יאללה, אתה מחכה להזמנה מיוחדת? תכנס כבר לאוטו", אני צועק
לעברו בזמן שהחלון יורד. מירון פותח את הדלת ונכנס באיטיות
אופיינית לרכב.

- "תירגע", הוא אומר בקול עבה וסמכותי. "מה אתה ממהר? כבר
איחרת בכל מקרה... אז תגיע חצי שעה באיחור. אפשר לחשוב סוף
העולם". כבר אמרתי שהוא יכול לשגע לפעמים?

- "תשמע, אני חייב טובה", אני מתקיף אותו מיד. "נגמר לי הדלק
ואין לי כסף בגרוש. יש'ך כמה ג'ובות, לפחות לכמה ליטרים שנוכל
לגמור את הבוקר בשלום?".

- "יהיה בסדר", אומר מירון. נראה לי שהוא חצי ישן עדיין אחרת
אין לי הסבר מאיפה באה האדישות שלו לנוכח העצבנות שלי.

למירון יש מילה עלי ועל חמי. אני מחזיק ממנו בן-אדם שקול
ורגוע. נראה לי שחמי פשוט מפחד שמירון ישתול אותו באדמה אם הוא
יתרגז יותר מדי. לפעמים הם מתרגזים אחד על השני על שטויות, אבל
תמיד זה נגמר אותו דבר. למען האמת, זה בדרך כלל חמי שבמודע או
שלא במודע, מנסה לערער את מירון משלוותו. לרוב, אני מרגיש
הזדהות עם חמי. האדישות של מירון בהחלט יכולה להוציא אותך
מהכלים. אבל בסתר לבי אני מודה למירון על הקור רוח שמאפס אותנו
כשצריך.

זה כמו אז, כשהיינו בבוליביה, בדיוק לפני יציאה לטרק מלה-פאס
לכיוון קורדיירה ריאל. חמי עם השטויות שלו, החליט לצאת ב"מסע
דילוגים", החליק על אבן ונקע את הרגל. מצא לו מתי להיפצע. אם
לא מירון, גם חמי וגם אני, היינו מאבדים את העשתונות לחלוטין.
המירון הזה, עם הקור רוח שלו, תפס טרמפ לכולנו עם איזה מקומי
בחזרה ללה-פאס. כשהגענו לשם אני נשארתי עם חמי, ומירון סידר
הכל. אין לי מושג איך, אבל תוך חצי שעה כבר היינו במרפאה שם
עשו לרגל של חמי צילום וראו שהכל בסדר והוא רק צריך לנוח כמה
ימים. בחיי שלא האמנתי שרגל יכולה להתנפח ככה, ועוד בזמן כזה
קצר. אז אתם מבינים עכשיו למה נוני הייתה רגועה כשאמרתי לה
שמירון מצטרף?

למעשה אני מכיר את מירון וחמי כבר מכיתה א'. בעצם אני חושב שאת
חמי כבר מגן חובה אבל זה ממש לא משנה. מי באמת זוכר משהו
מהתקופה הזאת. מה שחשוב הוא שאנחנו חברים ממש קרובים, כשלישיה.
אפילו היינו בצבא ביחד. טוב, בערך ביחד. מירון היה בגבעתי, חמי
היה מש"ק בנשקיה של הגדוד של מירון, ואני הייתי 'נהג בוס'. אה,
ולסגן אלוף שלי, הבוס שלי, הייתה כומתה של גבעתי. טוב נו, אז
זה לא בדיוק ביחד בצבא, אבל יצא לנו להתראות די הרבה בחופשות
וגם תוך כדי. אני חושב שמירון קצת התרחק מאיתנו בתקופה הזאת,
ואני יכול להבין את זה, אבל חמי ואני נשארנו ממש בקשר
יומיומי.

- "הי נחו!" מירון תמיד שיבש את השם שלי, ולא עזרו כל
הניסיונות לגרום לו להפסיק את זה, עד שבסוף נכנעתי.

- "הי נחו! תוריד קצת את הרגל מהגז. יהיה לך נמק בסוף", מעיר
לי מירון בקול אדיש, אבל אני חושב שאני שומע רעידות קלות
בקולו. הייתכן שגיליתי פרצה בחומת האדישות הזאת? והופ, אני
חותך לנתיב הימני כדי לעקוף איזה זקן שהחליט שהוא צריך לפנות
שמאלה בצומת עוד 300 מטר - "מי נתן לו רישיון?" אני מסנן
בעצבים גלויים.

- "תשמע, מירון", אני אומר, מנסה להסתיר את ההיסטריה שמשתלטת
לאור מחוגי השעון, ואחרי שייצבתי את הרכב בנתיב אחד ואת מד
המהירות על פעמיים המהירות המותרת. "אם אני לא מגיע בזמן לחנות
לקחת את המתנה לנוני, אז חבל לי ולך על הזמן. הם סוגרים עוד 20
דקות ואנחנו חייבים למלא דלק כי הנורה האדומה כבר דולקת מהרגע
שיצאתי מהבית". בראש כבר רצה לי סצנה שאני נתקע כמו אידיוט,
באמצע הפקק במחלף גלילות, בלי דלק, ועם איזה יצור אדיש  כמו
מירון שינסה להרגיע אותי.

אנחנו מגיעים לתחנת דלק, שופכים כמה ליטרים לתוך המיכל וכמה
ליטרים בחוץ, ועוזבים בזמן שיא שלא היה מבייש תדלוק רכב בתחרות
פורמולה אחד.

בקושי הצלחתי לקום היום בבוקר. למעשה, רק במזל התעוררתי, כי
הגנן בבית לידינו החליט להפעיל את המכסחת דשא מתחת לראש שלי.
בכל יום אחר הייתי מקלל אותו בלי סוף. היום, אם היה לי קצת
יותר זמן, הייתי מדלג למטה ומלביש לו נשיקה רטובה על המצח
המיוזע שלו. טוב, אולי התלהבתי קצת. בכל מקרה, התעוררתי באיחור
של שעה וחצי. הייתי גמור אתמול אחרי שחזרתי מהקייטרינג. איזה
אירוע דפוק היה. מכירים את אלה, המליינים, שלא עושים חשבון
לכסף? דפקו שם אירוע בסדר גודל אסטרונומי, ואני אומר לכם, היו
פחות ממאתיים איש, שלא ידעו להעריך את זה אפילו. חבל על המאמץ.
אבל זאת לא הבעיה שלי. השורה התחתונה, השגתי את מה שרציתי - את
הסכום החסר במזומן למתנה שהזמנתי לנוני.

- "טוב שאתה בכלל מאותת", אומר מירון כשאני מתמרן בין מספר
מכוניות שנעות בעצלתיים. ועכשיו אני בטוח שאני שומע שביב של
היסטריה בקולו. זה מלחיץ אותי גם כן קצת.

- "במקום לבלבל את המוח, אולי תרים טלפון לסמדי ותראה שהכל
הולך כמו שתכננו?" אני זורק לו. "תעשה משהו מועיל לשם שינוי".
מירון משתכנע שעדיף לו לא להסתכל על הכביש כרגע, ומצלצל בנייד
לסמדי.

- "כן! סמדי? הי זה מירון". תמיד חשדתי שלמירון יש חולשה
לבחורה הזאת. כבר כשהיא הייתה חברה של חמי הרגשתי בזה.

- "כן, אנחנו בדרך", מירון זורק לסלולארי. "לא, הוא נוהג כרגע.
נוסע כמו מטורף. לא יודע אם נגיע בזמן. כרגע אני מקווה שנגיע
בכלל. יהיה בסדר". מירון הוא אדם אופטימי מטבעו. "סמדי, עזבי
שטויות, אתן בדרך החוצה? רק תדאגי שהיא לא תדע כלום. כן, חבל
על הזמן. זה הולכת להיות הפתעה פיצוץ. כן, כן. סחתן. טוב נתראה
עוד מעט. יאללה, ביי". ואללה, הוא נשמע אחרת כשהוא מדבר איתי.
היא עושה לו משהו, הבחורה הזאת.

- "היי! ת-ז-ה-ר!" מירון צועק ואני דופק את הרגל על הברקס
בפראות כשאיזו זקנה מחליטה לעבור את הכביש בפתאומיות. הלב שלי
מאיץ ל-180 כשאני עוצר במרחק של 20 סנטימטרים מהרגליים שלה.

- "חבל על הזמן!" מירון מפטיר באנחת רווחה, ואני בלי לאבד את
העשתונות, ובצורה שמפתיעה אפילו את עצמי, לוחץ בחזרה על הגז
וממשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה.

- "נחו! תירגע! אתה נוסע כמו מטורף. כמעט עלית על הזקנה הזו",
מירון אומר ומוסיף תוך כדי שאני מאיץ שוב את המכונית: "או שאתה
נרגע או שאתה עוצר לי עכשיו! לא אכפת לי לא להגיע בזמן כבר.
הפתעה, לא הפתעה. שבסוף לא תעשה איזו 'הפתעה' אחרת לנוני, יא
חתיכת מטורף". בחיים לא שמעתי את מירון יוצא מהכלים ככה, וזו
הייתה הפעם השניה באותו משפט. "נחו! תעצור את הרכב, אתה שומע?
נחו!" אבל אני, כאילו אחוז דיבוק, חייב להגיע הפעם בזמן כדי
להפתיע את נוני כמו שהבטחתי. הגערות של מירון הופכות לצעקות,
כשאני ממשיך לתמרן עם הדייטסו כאילו הייתה טוסטוס, וממשיכות
לצרחות כשאני מאיץ כדי לתפוס את הצהוב ברמזור. ובאיזשהו שלב
מתוך הטרנס הזה של הטירוף, הכל לפתע דועך ומתפוגג...

שקט.

בחיים יש הפתעות שאתה לא מצפה להם. נוני לא ציפתה לכזאת הפתעה
ליום ההולדת שלה. אני רואה את מירון ניגש לנוני. הוא כבר כנראה
סיפר לה על ההפתעה. האמת, שמירון נראה גם כן חצי בשוק. טוב,
אני יכול להבין אותו. לידו אני רואה את חמי. אין לי מושג איך
חמי יודע. כנראה שמישהו התקשר ואמר לו להגיע. מירון מושיט את
היד ונותן לנוני משהו - אה, כן, זו המתנה שקניתי לה ליום
ההולדת - צמיד זהב עם חריטה מאחור - "לאהובתי, לא שכחתי,
נחום". נראה שנוני מאוד מתרגשת מהצמיד. שלושתם מתחבקים ונוני
פורצת בבכי. רגע, גם חמי מזיל מספר דמעות כשמירון מספר כיצד
נכנס בנו רכב מצד שמאל כשעברנו ברמזור אדום וכיצד מגן דוד אדום
ביצע בי פעולות החייאה במשך חצי שעה או יותר. הנה אימא. היא
נראית טוב במשקפי שמש. אופס, שכחתי בכלל להביא את החבילה
מהדואר. טוב, זה כבר לא משנה.

- "אימא!" אני קורא לה אבל היא לא שומעת אותי. "נוני!" גם היא
לא שומעת.

- "נחום!" אני שומע קול מאחורי. "בוא הגיע התור שלנו". הוא
נראה לי מוכר מאיפשהו. זה לא זה שהתנגש בנו ברמזור?